• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ממאן להינחם

יוסי יונה

בעודנו מלקקים את פצעינו וממאנים להינחם עקב עזיבתה הפתאומית של שרי אריסון את הארץ, ניחתה עלינו מכה נוספת. גם הפעם הייתה זו גברת מהות החיים שפגעה קשות באיכות חיינו. על-פי דיווח בעיתון “הארץ”, החליטה הגברת אריסון לסגור את קרן התרומות שלה, שמחלקת כ- 25 מיליון דולר בשנה לעמותות ומלכרי”ם שונים ברחבי הארץ. בחמש השנים האחרונות תרמה הקרן 250 מליון דולר.

          על-פי הדיווח, הנזק שיגרם בעקבות סגירת הקרן גדול לאין שיעור מאובדן הסכום הזה עצמו. הגברת אריסון, כפי שמתחוור, שימשה מופת לאנשי עסקים ובעלי הון רבים. המיליארדרית לא הייתה סתם מופת פסיבי אלא פעלה לגיוס תרומות לשם מימון הפרויקטים הפילנתרופים שלה. כששרי ביקשה אף אחד לא יכול היה לסרב. אבל עכשיו זה נגמר – כך ייעשה לעם שאינו חפץ ביקרה של הגברת, כך ייעשה לעם ש”אינו יודע לפרגן” לשועי ארצו. 

         

אבל כפי שחלק מאיתנו יודעים, אין כאן סיפור על האחות תרזה ובן זוגה הצדיק והנאמן. סיפור “עלייתה” ו”ירידתה”  של שרי אריסון בשמי הציבוריות הישראלית הוא משל לשינויים המפליגים העוברים על החברה הישראלית בתחום החברתי/כלכלי בשני העשוריםהאחרונים. כמו רבים וטובים אחרים, משפחת אריסון לא קבעה את מקום מושבה בישראל עקב כיסופים בלתי נשלטים לציון או בגלל שנשבתה בקסמי הארץ ונופיה.

הסיפור הרבה יותר פשוט – ובמהותו כלכלי: ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם המערבי שבה לא הוטל מס על ההון בשנים בהן העביר פטריארך המשפחה, תד אריסון, את עסקיו לישראל (כיום עומד שיעור המס על 15%, נמוך במידה רבה משיעור המס על הון במדינות מתוקנות).

יתרה מזאת, בניגוד לרוב המכריע של המדינות המתוקנות בעולם, בישראל לא קיים מס עיזבון ומס ירושה. אז מה צריך לעשות מיליארדר בערוב ימיו? התשובה ברורה – יעשה עלייה. בקיצור, ישראל הפכה גן עדן למיליארדרים, החוששים שידה הארוכה של מדינת המוצא שלהם תחדור לכיסיהם ותפגע חלילה ברמת חייהם. 

       

   ועכשיו עלינו רק לצאת ולחשב עד כמה בטל בשישים הוא הסכום של 25 מליון דולר, (או אפילו הסכום של 250 מיליון דולר), בהשוואה למאות המיליונים שצברה משפחת אריסון בעקבות המעבר המתוקשר שלה לישראל. את שווי הטבות המס השונות שהמדינה הרעיפה עליה, הנכסים הציבוריים שרכשה במחיר נמוך משוויים הריאלי, ברוח ההפרטה הישראלית המעניקה נכסים במחירי סוף עונה לבעלי הון ומקורבים. בדיקה מדוקדקת תגלה שיותר משהמשפחה תרמה לחברה הישראלית, החברה הישראלית תרמה לאריסונים להגדיל את עושרם.   

לחישוב הרווח וההפסד הנובע מסגירת הקרן יש להוסיף את ההיבטים הבאים. באשר לפרויקטים האינפנטיליים/רוחניים שאותם מימנה קרן אריסון ושנועדו לשפר את מהות החיים של אזרחי ישראל, למי איכפת, כפי שאומרים בעלי בריתנו האמריקאים. אדרבה, עדיף בלעדיהם. יש יותר מקורטוב של ציניות מצדם של עשירי תבל האוהבים להטיף על מהות החיים מבלי לקשור את המהות השמימית הזו להבטחת רמת חיים כלכלית מינימלית והוגנת לאלה שלהם הם מטיפים. כסף אמנם זה לא הכול, אבל כאשר אדם אינו יכול להבטיח לעצמו ולמשפחתו רמת חיים בסיסית וכאשר הוא נזרק מעבודתו, אז כל הקשקוש על מהות החיים הוא לא יותר מבדיחה תפלה. מפוטרי בנק הפועלים יכולים מן הסתם להעיד על כך. 

באשר לפרויקטים אחרים שנועדו לשיפור ההשכלה, התרבות והאומנות בישראל, יש לומר חבל – אך עם הסתייגות אחת גדולה.          

אחת מהרעות החולות שהולכות וקונות חזקה בחברה הישראלית היא העברת האחריות למימונם של פרויקטים ושירותים חברתיים מהמדינה למגזר הפרטי. תופעה זו בעייתית בשל שלושה טעמים מרכזיים. ראשית, המגזר הפרטי לעולם אינו יכול (ואף לא מעוניין) לממן פרויקטים ושירותים באותו היקף שהמדינה חייבת ויכולה. כלומר, התעצמות התופעה מהווה בדרך כלל אינדיקציה לקיצוצים עמוקים בתקציבי המדינה, ובהתאם, לקריסה של שירותי חברה, רווחה, חינוך ותרבות בישראל. הישועה לא תבוא מהמגזר הפרטי.

       

   שנית, מימון פרויקטים בתחום החברתי יוצר זיקה בעייתית בין אלה שנותנים לבין אלה שמקבלים. במקום שהאזרחים יקבלו משאבים מהמדינה על בסיס זכויותיהם המוקנות, הם מקבלים אותם כצדקה. כתוצאה מכך, נפגעת הסימטריה במעמד המוסרי השווה של אלה שמקבלים ואלה שנותנים. בעוד שהנותן רואה עצמו מורם מעם, המקבל חווה פגיעה בערך העצמי שלו. אחת ממטרותיה של מדינת הרווחה הוא בדיוק למנוע אי-סימטריה מסוג זה. מדינת הרווחה מבטיחה שוויון בערך המוסרי של האזרחים. היא מעניקה צדק – לא צדקה.

שלישית, על-פי טבעה, הצדקה היא שרירותית. כאשר נותן הצדקה רוצה – הוא נותן, כשהוא לא רוצה – הוא לא נותן. במצב עניינים זה אין שום ערובה לתמיכה קבועה ומתמשכת בשירות הממומן מכספי צדקה. ולראיה, סגירת הקרן של אריסון. כשהיא לא רוצה – היא לא נותנת. למה? כי הרשעים, הרשעים, הרשעים לא אוהבים אותה מספיק ולא מפרגנים לה די. 

עתה נותר רק לשאול מה יעשו אלה שהיו סמוכים עד כה על שולחנה של הגבירה אריסון? הם לבטח יחפשו גביר אחר שיממן אותם. בעיה של מנטאליות. נדמה שרבים במחוזותינו לא התרגלו לרעיון של מדינה ריבונית הנושאת באחריות להבטחת זכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה. התרבות של העיירה היהודית חזקה כנראה מהתרבות הדמוקרטית.  

כנראה שיעניין אותך גם: