• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מסר חינוכי כפול

אבנר בן עמוס

כפי שטוענים המומחים הצבאיים, למבצע “עופרת יצוקה” (שהוא, בעצם, מלחמה לכל דבר, אבל יש לנו אמונה חינוכית גדולה בכוחן של המלים לשנות את המציאות) יש שלוש מטרות אסטרטגיות ברורות ומובחנות: 1. להרוס להם את הצורה. 2. להכנס באמא של`אמא שלהם. 3. לקרוע להם ת`תחת. מטרות אלה כבר הושגו בימים הראשונים של הלחימה, ועל כך יעידו מספרי ההרוגים בעזה, שמניינם עולה כבר על אלף, וגלי ההריסות הנרחבים. אבל הייתה למלחמה מטרה נוספת, בסיסית יותר, שאפשר להגדירה כמטרה חינוכית. הכוונה הייתה, ברוח דבריו הדיגיטליים של הרמטכ”ל לשעבר, בוגי יעלון, “לצרוב להם את התודעה”, כך שלא יעזו יותר לשגר רקטות לשטחה של ישראל, או בלשון הביטחוניסטית המקובלת, ליצור “הרתעה”. 

הרתעה היא מושג מקובל בשיח של תחומים “מדעיים” כגון לימודים אסטרטגיים, יחסים בין-לאומיים ומדע מדינה, כאשר הכוונה היא לגרום לצד השני לחשוש ממך במידה כזו העולה על רצונו לפגוע בך, וכתוצאה מכך להשאיר אותו עם הידיים בכיסים. יש לכך מימד חינוכי ברור: הצד המרתיע מעוניין לשנות את התודעה של הצד השני על ידי איום ולעתים גם בעזרת מעשה. אולם בגלל שההרתעה תלויה לא כל כך במה שאנחנו עושים, אלא בעיקר באופן שבו הצד השני תופס את מעשינו או כוונותינו, יש קושי רב להעריך באופן מדויק את מידת ההצלחה שלה. כאשר מדובר ביחסים בין מדינות, אפשר לאמוד את ההרתעה במידת מה של סבירות: אנחנו מקמרים את הגב ומסמרים את שערותינו, כמו שעושה החתול השכונתי, ואם זה לא עוזר – אני מתנצל על חילופי החיות – אנו תוחבים את חוטמו של גור הכלבים בשלולית השתן שלו כדי שילמד לא לעשות את צרכיו בסלון. אם המדינה השנייה הבינה את המסר ולא התקיפה אותנו, סימן שההרתעה הצליחה; אם, למרות ההרתעה, הותקפנו (כפי שקרה, למשל, במלחמת יום כיפור), כנראה שהמאמץ החינוכי שלנו לא עלה יפה, או שלא הצלחנו לעמוד על כוונותיו של הצד השני, שרצונו לקבל בחזרה את סיני גבר בשנת 1973 על חששותיו מאיתנו. לעומת זאת, כאשר מדובר ביישות שאינה מדינה, אלא אומה המצויה במצב של כיבוש, כמו הפלשתינאים, צריך להחליף את התיאוריה החינוכית.   

   

            כפי שיודעים הורים ומחנכים רבים, החינוך נעשה, בראש ובראשונה, באמצעות תהליך המימזיס, או החיקוי. הדוגמא האישית של ההורים משפיעה על הבן או הבת, והמורה מציב בהתנהגותו מודל בפני התלמידים. כך קורה לעתים קרובות גם ביחסים בין קבוצות של אנשים. הציונות, למשל, היא תוצאה של חיקוי מוצלח של תנועות לאומיות אירופאיות ויישום הישגיהן בהקשר של החברה היהודית. הרצל, כידוע, היה בצעירותו לאומן גרמני נלהב ולקח חלק באגודות סטודנטים פטריוטיות בווינה. האנטישמיות של אותן אגודות היא שהכריחה אותו, בסופו של דבר, לפנות אל הציבור היהודי ולקדם בקרבו את הרעיון הלאומי, תוך העדפת “ציון” כיעד העיקרי למימוש החלום.

גם הפלשתינאים למדו רבות מן התנועות הלאומיות האירופאיות, אולם המודל המשפיע ביותר, אותו חיקו בצורות שונות, ניצב ממש מולם: התנועה הציונית. אם “להיות משהו” בעולם המודרני פירושו להיות לאום עם מדינה משלו, אזי גם הפלשתינאים – כמו היהודים – רוצים להשתתף במשחק. במצב שכזה, אין פלא שהם אמצו את הרעיון המגוחך כי אבותיהם הקדומים הם הפלישתים שחיו במישור החוף עוד בטרם כיבושי יהושע – רעיון שהוא תמונת ראי של הרעיון הלא-פחות מגוחך שהיהודים שהגיעו לארץ ישראל במאה העשרים הם הצאצאים הישירים של היהודים שחיו באותו איזור במאות הראשונות לספירה והוגלו ממנו בידי הרומאים. בהתאם לכך, גם השימוש באלימות על מנת “לצרוב את התודעה” מביא לתוצאה הפוכה מזו המקווה. קל לשכוח שהכיבוש המתמשך הוא כבר אקט אלים לכשעצמו, ומה שמתרחש עתה בעזה מהווה מכפלה בריבוע של אותה האלימות. מה שניתן ללמוד מכל זאת הוא שהאופן היחיד בו ניתן לשנות את המציאות הוא להפעיל כח – והרבה כח. לכן כל הדיבורים על הרתעה, בכל מה שנוגע לעם הפלשתינאי, הם דברי הבל, ומה שיש לצפות לו עתה, אחרי ההפנמה של המסר החינוכי, הוא שימוש רב באלימות נגדית. היהודים, כפי שהוכחנו לכולם, מבינים רק את שפת הכח. במקום להרוג את העזתים ולהחריב את בתיהם על מנת “ללמד אותם לקח” היה צריך לדבר איתם (כן, גם עם החמאס, והיה על מה לדבר). בוגי יעלון אוהב להצטלם כשהוא חולב את הפרות ברפת, והתיאוריה החינוכית שלו מתאימה, אכן, ליצורים שהולכים על ארבע ומעלים גרה. אולם בני אדם הם יצורים מורכבים יותר, והפלשתינאים אינם שונים בכך מן היהודים.         

פרופ` אבנר בן-עמוס מלמד היסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל-אביב.

כנראה שיעניין אותך גם: