• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מעבר לים

רונן שמיר

בסוף, אחרי שההופעה הסתיימה והילדים התפזרו, ישבתי לשתות כוס תה.  אנשים עסוקים נכנסו ויצאו, עצרו לרגע ללגום מהשקט ולשאוף מהמיזוג.  שש בערב, ב”תיאטרון החופש” במחנה הפליטים של ג`נין, מקום מוצל לפוש בו.  בצהריים הקרינו את הסרט התיעודי “היפ הופ הרוגטקה”.  כשהילדים נכנסו, בשקט ובנימוס ובצהלה ובהתרגשות גדולה, כוונו אותם הסדרנים: בנים מימין ובנות משמאל.  אחר כך יספר ג`וליאנו שזו העסקה עכשיו: קח ראפ תן הפרדה.  אחר כך הוא גם יגיד בכאב שזה הניצחון הגדול של הכיבוש, שהחברה הפלסטינית שעד לא מזמן הייתה סמן מוביל של דמוקרטיה ושוויון בעולם הערבי חוזרת מאה שנה לאחור, למריבות על אורך השרוולים של האישה, לשבלולים משפחתיים.  הסרט נגמר, הילדים יצאו, עמדו בחוץ, מחכים.  אחרי שעה שוב נפתחו הדלתות.  שוב, בנים לימין בנות לשמאל.  על הבמה עולים DAM, הראפרים מלוד.  אני טרוריסט? אתה טרוריסט… הם שרים, והילדות והילדים רוקדים ומשתוללים, נמסים מתענוג.  מלים קשות, ראפ מהבטן, אבל שמחה ואהבה גדולה שופעת מכולם.  בסוף, אחרי שההופעה הסתיימה והילדים התפזרו, דיברתי עם ג`קי סלום, שביימה והפיקה ויצרה מסמך פנטסטי על כיבוש בלוד ומחאה בג`נין, על מוסיקאים פלסטינים בתל אביב ועל נשים שעושות היפ הופ נגד כל הסיכויים ועל ראפרים מעזה שחולמים להגיע יום אחד לרמאללה.  בחוץ, ברחוב, מאות אנשים.  אני מדבר עם איש צעיר.  מאיפה אתה, הוא שואל.  מתל אביב, אני עונה.  אתה? אני מקופנהגן, הוא אומר.  תל אביב? הוא חוזר לאט, הייתי שם בשבוע שעבר, נסענו לבלות.  אבל עכשיו אני כאן לכמה חודשים, מלמד אנגלית.  ומשהו באופן שהוא מדבר, משהו בתנועה של נשים אירופאיות צעירות שחולפות על פנינו, משהו בהתלהבות שבה הוא מדבר על אלו שעוזרים בתיאטרון, אלו שעובדים בפרוייקט הזה ובפרוייקט ההוא, משהו זורק אותי לזמן אחר, למקום אחר, רחוק מאד מכאן, לישראל של שנות השבעים, למתנדבים שהציפו אז את הקיבוצים, שהביאו את ניחוח חוץ לארץ, שנסעו לבלות בתל אביב והגיעו לחליבה של הבוקר מהצד של הלילה.  אלו אותם אנשים, אותם מתנדבים ממש, רק שעכשיו הקיבוץ התחלף במחנה פליטים.  אחר כך, נהג המונית שהבריח אותי מעבר לגבול, דרך המחסומים המאוישים בילדים אחרים, לובשי מדים, הצביע על הבתים של “הגנבים”, פקידי הרשות, ועצר לקנות לי מיץ צונן מפירות סחוטים, כי ככה זה כשנוסעים בארץ כבושה וקשה, פוגשים הרבה אנשים רכים.   

כנראה שיעניין אותך גם: