מקלון בגלגלי רכבת הפרטת זכויות האדם
חזרתי עכשיו מבית המשפט העליון שם התקיים הבוקר הדיון בעתירת חטיבת זכויות האדם של המכללה האקדמית למשפטים וגונדר (בדימוס) שלמה טויזר נגד הפרטת בתי הסוהר. הרכב השופטים: דורית בייניש, סלים ג`ובראן, ואיילה פרוקצ`יה. האולם היה די מלא בחניכי תנועת “השומר הצעיר” ופעילות ופעילים חברתיים שבאו לצפות בדיון. בשם החטיבה לזכויות האדם עתרו עורכי הדין גלעד ברנע ואביב וסרמן. ההתחלה לא נראתה מבטיחה ונראה היה שהעתירה תדחה. השופטת דורית בייניש העירה שהחוק נגדו מופנית העתירה הוא חוק מסגרת שחלק גדול מפרטיו לא נקבעו עדיין וכאשר תהיינה בעיות קונקרטיות עם יישום החוק ניתן יהיה לעתור לבית המשפט, כלומר העתירה היא כללית ומוקדמת מידי.
אולם בשלב מסוים עמדה השופטת איילה פרוקצ`יה על כך שהטיעון המרכזי של העתירה הוא הטיעון החוקתי. כלומר, הפרטת בתי הסוהר מעניקה לגופים פרטיים, לזכיינים, סמכויות שלטוניות שלא ברור מהן. גם השופטת פרוקצ`יה וגם השופטת בייניש עמדו על כך שהמדינה לא השיבה לטיעון זה בתשובתה לעתירה. השופטים שלחו את המדינה להכין בתוך 60 יום תשובה לשאלה אלו סמכויות שלטוניות מתכוונת המדינה להעביר לזכיינים הפרטיים בתהליך ההפרטה. האם עובדי תאגיד פרטי יקבלו סמכות להעניש אסירים, לשלחם לצינוק, להמליץ על קיצור תקופת המאסר ולשפוט אותם במסגרת בית הסוהר הפרטי? אגב, חלק מסמכויות אלו כבר מצויות בחוק.
הרושם שלי הוא שהפרקליטות לא כל כך הבינה מה נדרש ממנה. למעשה מה שנדרש ממנה זה לפתוח טקסט בסיסי על דמוקרטיה וזכויות אדם ולהציג תיאוריה על הפרטה והאצלת סמכויות שיטור, שיפוט וענישה מן המדינה לגוף פרטי. מבחינה מעשית הטלת החובה על המדינה להכין תשובה מפורטת לבית המשפט העליון בסוגיות אלו עשוי לגרום לה לצמצם, או לפחות לנסח במדויק, את היקף הפרטת הסמכויות הללו.
לא ניצחון גדול, אבל תקיעת מקלון בגלגלי רכבת הפרטת זכויות האדם.


