מקסום רווחי החברה: התנהגות פסיכופתית
בשבועות האחרונים תנובה שוב בכותרות, בעקבות ההצעה של מבטח שמיר המחזיקה בכ-20% ממניות תנובה לרכוש את החזקות קרן אייפקס המחזיקה בכ-56% ממניות תנובה בכ-3 מיליארד שקל. ההצעה גבוהה כמעט פי 2 משווי תנובה בעסקת המכירה לפני שלוש שנים. בנושא זה, אני ממליץ לקרוא את המאמר שפורסם ב’גלובס’ בנושא ובעיקר את דבריהם של פרופ’ דני גוטווין ומנהל רשות החברות הממשלתיות, דורון כהן.
כהן משבח את ההנהלה החדשה בתנובה שהציפה את ערכה האמיתי. “נעשתה עבודה רצינית ביותר ואסור להתעלם ממנה. החלק הגדול מיצירת הערך בתנובה הגיע ביושר”. אלא שכהן בודק את הביצועים של תנובה לפני רכישתה, על פי המדדים המקובלים לבדיקת חברות עסקיות ציבוריות – רווחיות תפעולית, החזר להון וכו’. יש כאן בעיה בשני רבדים: ברובד הראשון, הגלוי, המדדים להצלחה צריכים להיות בהתאם למטרת התאגיד, ואין להשוות אגודה שיתופית לחברה הנסחרת בבורסה; הרובד השני, הסמוי, מתבסס על אחד המיתוסים החזקים בשיח הכלכלי בישראל, והוא שמטרתו הבלבדית של כל תאגיד עסקי, ובכלל זה תנובה, היא מקסום הרווח לבעלי המניות.
הכשל הראשון נעוץ בטשטוש ההבחנה בין חברות עסקיות הנסחרות בבורסה, חברות פרטיות לבין אגודות שיתופיות. המטרה של חברה עסקית בורסאית היא מקסום הרווח של בעלי המניות. בדרך כלל מטרה זו מושגת על ידי הגדלת הרווחיות על פי המדדים המקובלים. גם אם נשתמש במדדים אלה למדידת היעילות ולהערכה של חברות עסקיות פרטיות, נמצא שחלקן הגדול אינן עומדות בתנאי הסף. הרווחיות ברוב המקרים תהיה נמוכה ביותר, משיקולי מיסוי, ואילו “הרווח” לבעלים יבוא בעיקר ממשכורות, בונוסים, כיסוי הוצאות וכיוצא בזה. תופעה דומה תימצא גם בחברות בורסאיות המנוהלות כחברות פרטיות, כמו אלה בעלות סוגי מניות שונים ומניות שליטה.לעומת חברה עסקית בורסאית, תנובה היתה אגודה שיתופית שמטרתה המרכזית לעבד ולשווק את התוצרת החקלאית של בעליה. ואכן, רוב פעילותה של תנובה היא במוצרים בסיסיים כמו חלב, גיל ואשל – מוצרים מפוקחים, שרווחיותם קטנה. גם אם המטרה של תנובה הייתה למקסם את הרווח של הבעלים, לא היה לה, בהכרח, אינטרס להראות רווח גבוה, אלא לתעל אותו לספקים, שהם כאמור החברים והבעלים באגודה השיתופית. כהן מכיר בעובדות אלו: “תנובה היתה בבעלות המגדלים. הם היו גם הבעלים וגם העובדים. כל הפעילות היתה לטובת ספקי החלב ולא לטובת בעלי המניות”. אבל למרות זאת, ברור שלדעתו הרווח הוא מעל לכל. זה הכשל השני הסמוי והעמוק בדבריו, אחד המיתוסים החזקים בשיח הכלכלי בישראל.
התאגיד העסקי בבעלות מוגבלת (corporation) הוא אחד ההמצאות החשובות בהיסטוריה האנושית שאיפשרה התפתחות כלכלית עצומה במאות השנים האחרונות. בזמנו, הרציונל וזכות הקיום של התאגיד הכלכלי היו לטובת החברה. כיום נראה שהגולם קם על יוצרו, ובהרבה מקרים התאגידים הכלכליים פועלים על חשבון טובת החברה ובניגוד לה. הרחבה לא מרוסנת של הקונספט של התאגיד העסקי כ”אישיות משפטית וכלכלית” נפרדת מייצרת מציאות בעייתית, המעניקה לגיטימציה לכל פעולה למיקסום הרווח של התאגיד ללא התחשבות בסביבה ובחברה ועל חשבונן.
אדם יחיד שהיה פועל כאגואיסט ובצורה דורסנית כדי למקסם את רווחיו, על חשבון הכלל וללא כל התחשבות בחברה, היה נחשב מאפיונר או פסיכופת מסוכן, והיה מוכנס לבית חולים או לבית סוהר. התנהגותו של אותו אדם שהיה מתאגד כחברה בע”מ ונוהג בצורה דומה מתקבלת בהבנה, אם לא בתשואות. למרות, ואולי כחלק מדברים אלו, ניתוק התאגידים מההקשר החברתי שבו הם פועלים, כאילו הם פועלים ב”פלנטה כלכלית” נפרדת, מועבר באוניברסיטאות לסטודנטים לכלכלה ולמינהל עסקים ומונחל לציבור הרחב באמצעות התקשורת כתורה מסיני.
כהן מנתח את הביצועים של תנובה על בסיס התפישות והמושגים של כסף ומקסום רווחים. לא עולה כלל על דעתו האפשרות שמטרתו של תאגיד יכולה וצריכה למקסם את הרווח של כלל בעלי העניין בו: הבעלים, הספקים, העובדים וכלל החברה.
הכותב הוא ממייסדי הפורום לפעולה אזרחית, ומרצה (לשעבר) בביה”ס למוסמכים במינהל עסקים באוניברסיטת ת”א


