מרקס/אייזנשטיין/הקפיטל
על סרטו של אלכסנדר קלוגה: “חדשות מקדמוניות אידיאולוגית” (Marx/Eisenstein/Das Kapital – Nachrichten aus der ideologischen Antike) 570 דקות, 2008 תמיד טוב שיש סרט חדש של קלוגה. במיוחד אם הצופה מוכן למה שעומד להגיע. הסרט החדש – תשע שעות אורכו – מחולק לשלושה פרקים. 1: מרקס ואייזנשטיין באותו הבית; 2. כל החפצים הם אנשים מכושפים; 3. פרדוקסים של חברת החליפין. השמועות טוענות שקלוגה צילם כאן את הפרויקט הלא ממומש של אייזנשטיין מ-1927-1928, גרסה קולנועית של “הקפיטל” של מרקס. זאת, בעוד רק החלק הראשון של הסרט עוסק בחומר המטלטל הזה. השמועה הופצה בידי אותם אנשים שמאמינים שאייזנשטיין באמת כתב גרסה לסרט על “הקפיטל”, בעוד הוא רק שרבט כעשרים עמודים של רעיונות שונים במשך תקופה שנמשכה כחצי שנה. כמו כן, חלק מאותם אנשים יודעים שאייזנשטיין התלהב מ”יוליסס” של ג’ויס במשך אותה תקופה וגם “תכנן” סרט עליו, עובדה שמעוותת גם את הפנטזיות שלהם על פרויקט “הקפיטל”. אולם, אם הרעיונות של אייזנשטיין לפרויקטים קולנועיים נראו מבולגנים עד אשר הפכו לסרטים “אמיתיים” – עליליתיים או תיעודיים – יהיה זה רק הוגן להזהיר את הצופים שסרטיו “האמיתיים” של קלוגה נראים יותר כמו מחברות הרעיונות של אייזנשטיין […]. העבודה של קלוגה עצמו מלאה בצירופי מקרים – מלאה בדאבל-טייקים נראטיבים, פונקטום לא צפוי בלבו של מה שנדמה בתחילה כמו צירוף מקרים בנאלי, חוסר התאמה שמופשט לכדי רעיונות גדולים. הנוסחה המופלאה של דלז – “מרקס מגולח, הגל מזוקן”, לא זרה לניסיונותיו החוזרים ונשנים למצוא ירושות חדשות על-פי תנאיו: השחזור העתידי של חוויות והקשירה יחד של השפעות וידע בדרכים חדשות. העתיד דורש כינון של קדמוניות שתתאים לו. האם קדמוניות אידיאולוגית זו משמעה שמרקס, ואיתו המרקסיזם, הפכו מיושנים? הקטע הקומי בסרטו של קלוגה, בו בני הזוג הצעירים מייסרים האחד את השנייה בדקלומים ממרקס, יכול לגרום לנו לחשוב כך. גם אייזנשטיין ודאי ייחשב מיושן עם המטען המלודרמטי שלו, הסרט האילם, המונטאז’. לנין עם כתוביות! נדמה שזה חזון קודר בשביל הדיגיטליות הפוסטמודרנית… עם זאת, הבה נזכור את רגשותיו של מרקס עצמו כלפי אפשרויותה של קדמוניות: תיאוריית הערך של פרומתיאוס ואפלטון, המחשבות של אפיקורוס והגל על הומרוס. ואז ישנה השאלה החותמת את הטיוטה של המבוא ל”קווי-המתאר של ביקורת הכלכלה המדינית” מ-1857: “קִסמה של אָמנות היוונים בעינינו אינו סותר את הרמה-החברתית הלא-מפותחת, שבה צמחה. לאמיתו של דבר, הוא תוצאתה, ובעצם הוא תלוי בהכרח בכך שהתנאים החברתיים הלא-בְּשלים, שבהם נוצרה ורק מהם יכלה להִווצר, אינם יכולים לחזור עוד לעולם” (תרגום: צבי טאובר). מרקס לא היה נוסטלגי, והוא הבין שהפּוֹליס היוונית היתה צורה חברתית מוגבלת ובשל כך בלתי ניתנת לשחזור; וכפי שריימונד ויליאמס הבחין, הוא הבין שכל סוציאליזם עתידי יהיה הרבה יותר מורכב מהקפיטליזם עצמו.
הרעיון של קדמוניות ימקם אותנו ביחסים חדשים עם המסורת המרקסיסטית, עם מרקס עצמו וגם עם אייזנשטיין. מרקס הוא לא אקטואלי ולא מיושן: הוא קלאסי, ותקופת המסורת המרקסיסטית והקומוניסטית, שתואמת פחות או יותר באורכה את תקופת תור הזהב של אתונה, היא בדיוק תור הזהב של השמאל האירופי, אליו יש לחזור שוב ושוב על פתרונותיו המבלבלים, הפנאטיים, הפרודוקטיביים ואף אלה שסותרים את עצמם. ואם תוּבּע התנגדות, כאילו האלהת תקופה שכללה את הטיהורים הסטאליניסטים והרעבת מיליוני איכרים היא תועבה, די אם נזכיר את ההיסטוריה היוונית שותתת הדם: הקלון הנצחי של הטבח במֶגָרָה והתועבה של העבדות כמובן. יוון היתה ספרטה באותה מידה שהיתה אתונה, סיציליה באותה מידה שהיתה מרתון; וברית המועצות היתה גם הסוף לנאציזם והספוּטניק הראשון, הרפובליקה העממית של סין והתעוררותם של מיליוני מיליונים של סובייקטים היסטוריים חדשים. הקטגוריה של הקדמוניות הקלאסית יכולה להוות מסגרת בה השמאל העולמי ימציא מחדש עבר מעורר לעצמו.
תרגום לעברית: יהושע סימון
קטע ממאמר שפורסם ב- New Left Review, גיליון 58, יולי-אוגוסט 2009
המאמר מתוך גיליון מספר 6 של מערבון – מגזין חדש לקולנוע
לפרטים נוספים: maayanmagazine.com


