• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

משטר ההפרדה בין דקלים ופסגות

שני סיפורים השבוע הוכיחו (שוב) את עומק הסגרגציה החברתית המתפשטת בישראל על רקע כלכלי, אתני, דתי ולאומי
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

שתי ידיעות שפורסמו בימים האחרונים מעניקות הצצה למגמות עומק המתרחשות בחברה הישראלית. לפני כמה ימים אישר, כמעט בחשאי, קבינט הדיור הקמה של יישוב חדש בשם נווה תמרים. היישוב, שיוקם על אדמות פרטיות בתחום המועצה האזורית רמת הנגב, מיועד לעשירים בלבד – יישוב נפרד והומוגני למשפחות המאיון העליון. הבתים בו יוקמו על מגרשים ענקיים, חלקם מעל 1,000 מ”ר, ויכללו בריכת שחייה. תכנון היישוב כולל גם מגרש גולף.

החלטת קבינט הדיור התקבלה למרות התנגדותה של דלית זילבר, ראש מינהל התכנון, שעמדתה היא כי יש להימנע מהקמת יישובים חדשים ולהעדיף על פניהם חיזוק יישובים קיימים. האוצר טוען שהקמת היישוב תמומן על ידי היזמים הפרטיים, אולם כפי שמלמד הניסיון עם הקמת היישוב מיד יחלו הלחצים של תושביו, שבוודאי יהיו חזקים ואפקטיביים, שיתבעו ממשרדי הממשלה להזרים תקציבים גם ליישובם החלוצי והציוני המפריח את השממה.

הידיעה השנייה סיפרה על משפחות ישראליות בקצה התחתון של הסולם החברתי־הכלכלי בישראל. לפי ידיעה ב״הארץ״, חברת הבנייה דקלי פסגות מסרבת למסור למשפחות הזכאיות לדיור ציבורי את הדירות שחברת עמידר ומשרד השיכון רכשו לצורך זה, אף שהמדינה שילמה לחברה על הדירות, ושהמשפחות היו אמורות לעבור לגור בהן לפני חצי שנה. החברה טענה כי סירובה נובע מכך שנאמר לה כי הדירות יאוכלסו במשפחות “נורמטיביות”, ובפועל הגיע ״סוג אחר של דיירים, עם תכונות אחרות לגמרי״. עוד טענה החברה, שחלק מהדיירים האחרים בפרויקט איימו שיבטלו את חוזי הרכישה שלהם אם דיירי הדיור הציבורי יעברו לגור בבניין. כידוע, אחת התכונות הבולטות ביותר של דיירי הדיור הציבורי היא עוני, מה שלדעת חברת הבנייה ודיירי הבניין הופך אותם ל”לא נורמטיבים” – מצורעים חברתיים, בלתי ראויים, שיש להימנע ממגע עימם.

שני הסיפורים הללו הם סיפור הסגרגציה החברתית המתפשטת בישראל על רקע כלכלי, אתני, דתי ולאומי. בישראל מי ששייכים למעמד החברתי־כלכלי הבינוני והגבוה עסוקים בהתמדה ביצירת מרחבים ציבוריים נפרדים מאלה שנמצאים תחתם בסולם או שונים מהם בזהותם האתנית והלאומית. נווה תמרים ודקלי פסגות הם רק דוגמה למגמה הזו. הם המשכו הטבעי של חוק ועדות הקבלה, שעל בסיסו ועדות בעשרות יישובים בישראל, שהוקמו בכסף ציבורי על אדמות מדינה, דוחות – לאחר הליכי מיון משפילים וחטטניים – מועמדים ערבים, מזרחים, להט”בים, אנשים עם מוגבלות, עולים, דתיים ומשפחות חד־הוריות, מטעמים עמומים כגון “אי־התאמה חברתית” או העדר “תרומה לקהילה”. כעת, לאחר חקיקת חוק יסוד הלאום שבו נקבע כי “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה”, עקרון ההפרדה, המבטל את עקרון השוויון, קיבל מעמד חוקתי של עקרון־על.

אחת התכונות הבולטות ביותר של דיירי הדיור הציבורי היא עוני, מה שלדעת חברת הבנייה ודיירי הבניין הופך אותם ל”לא נורמטיבים” – מצורעים חברתיים

והזרם העכור של ההפרדה החברתית רק הולך ומתגבר. לצד ההפרדה בדיור מתרחבת ההפרדה גם במערכת החינוך: בתי ספר ייחודיים סלקטיביים מציעים חינוך משודרג לבעלי אמצעים, בתי ספר חרדיים מפלים תלמידים מזרחים, וסקר של חברת המתנ”סים מצא כי רוב ההורים לא רוצים שילדיהם ילמדו עם ילדים עם מוגבלויות. במקביל גוברת ההפרדה המדירה נשים מהמרחב הציבורי על מנת למנוע “פגיעה ברגשותיהם” של גברים וקהילות דתיות.

משטר ההפרדה הזה, הזוכה ללגיטימציה ותמיכה של מוסדות השלטון ושל פוליטיקאים שרוממות “אחדות העם” בגרונם, מחזק ומעצים דעות קדומות וגזענות ומצמצם את ההגדרה של מיהו אזרח נורמטיבי רצוי וראוי.

פורסם ב״ידיעות אחרונות״

כנראה שיעניין אותך גם: