נולדו עם חותמת פולש על גופם

ביום כזה הלב צועק, ההיגיון לא מאמין והבטן מתהפכת. זה לא רגע למאמר אקדמי מעמיק, זה רגע להרים את הראש ולראות את הענן השחור מעל ראשינו. והוא לא מתנוסס רק מעל שכונת גבעת עמל – זה כתם בנשמות של כולנו.

זה קורה ביום בו מאפשרים לאדם אחד, אזרח פרטי, לזרוק משפחות מביתם, הבית בו הן חיות 65 שנה, עוד לפני שקמה לה המדינה שהכתירה את עצמה בעלת הקרקע ומכרה אותה בפרוטות עם אנשים עליה. בחדשות מדווחים על אירוע שקרה, כבדרך אגב, בשכונה בתל אביב ל”כמה משפחות” שחיות על קרקע “כבר שנים”; ולא אמרו שהן יושבות שם עוד בטרם קמה לה המדינה, ולא אמרו שהם הגיעו לשם כדי להגן בגופם על אותם גופים שאח”כ יפנו להם גב, ולא אמרו שהם עזבו את ביתם בחברון במאורעות תרפ”ט והתחילו מחדש ביפו, ועזבו ביתם ביפו עם בוא הפצצות, וכשרצו לחזור אחרי הקרבות אמרו להם תישארו, קחו תעודת פליט, יהיה בסדר, תיישבו את הארץ, תגנו על גבולות תל אביב; ולא אמרו שהם צאצאים של לוחמי הגנה שנשלחו בשליחות ציונית להגן על אזור שאפילו עיריית תל אביב לא רצתה בו, והם נשארו ושיפצו לבד את החורבות, סללו לבד את הכבישים, התמודדו לבד עם הנחשים, שיבחו את הקרקע עם זיעת אפם ודמעות הכאב, מאמינים בחלקם בבניין הארץ.

בעוד התנועה הקיבוצית משביחה את בעלותה על קרקעות המדינה ומסדירה בנים ממשיכים, ומעבר לקו הירוק נבנים להם בתים ההכרחיים ל”גידול הטבעי באוכלוסייה”, כל תיקון גג בגבעת עמל הפך לא חוקי והילדים שנולדו לתוך בית שהמחסן הפך לחדרם, נולדו עם חותמת פולש על גופם. רבקה חיילובסקי ואלי לוי פלשו מבטן אמן לגבעת עמל ב’ וגזלו במעשה זה את הקרקע מידי יצחק תשובה, שבעת הזאת עוד לא היה אפילו אזרח מדינת ישראל.

הענן השחור הזה מרחף מעל ראשינו, משחיר לנו את הנשמות, מלכלך לנו את המצפון ולא יעזור כמה שקוף ינסו להפוך אותו, כמה ינסו להתעלם ממנו בחדשות, ולא כמה פעמים יאמרו ש”בית המשפט אמרו את דברו”. לא מדובר כאן בזכויות קניין ותוכנית מתאר עיר, אדוני השופט, זו לא סוגיה משפטית מורכבת הדורשת ניתוח מעמיק עם סייגים ושיוכים והערות שוליים. מדובר בעקרון פשוט: לא תרצח, לא תגנוב, לא תעמוד על דם רעך. לא משנה כמה מאמצים לכאורה יעשו נבחרי הציבור, הבאים כמצילים נזקקים העומדים בפתח כטובה אישית לפנים משורת הדין ולא מתוקף חובתם המוסרית וההיסטורית לתקן עוול שאבותיהם הפוליטיים יצרו, וכל עוד הם לא לוקחים אחריות אישית להכיר בו, לתקן אותו, האחריות והקלון על ראשם, ועל ראשנו שבחרנו אותם ולא דרשנו מהם לקחת אחריות.

תסתכלו על התמונות, תראו את האנשים שעד לפני כמה שעות עמוק בלב עוד האמינו שיש שריד של צדק בחברה הזו. תסתכלו על רותם אלפסי וסיוון ואוריה כהן, דור העתיד של החברה בישראל שמתעקשת בכוח להשאיר אותן ואת ילדי השכונה עם לבבות מושחרים, תסתכלו עליהן נדחפות בכוח בידי חיילי מג”ב ויס”מ – על מי הם בדיוק נשלחו להגן אם אותן הם תוקפים? תסתכלו עליהם טוב טוב! הם, הם מגש הכסף שעליה ניתנה לכם הזכות לפנות אותם, ובמקום להוקיר להם תודה אנחנו יורקים עליהם, מכים בהם ללא רחם, מפנים אותם מביתם ומשאירים אותם ללא קורת גג. הם אמנם איבדו את ביתם, אבל את המוסר והצדק איבדנו כולנו.

המאבק על הבית בגבעת עמל לא נגמר. יש עוד 124 משפחות שעומדות בפני פינוי, 124 משפחות חזקות ואמיצות שנלחמות לא רק על קורת הגג שלהן, אלא על הנשמה של כולנו.

גבעת עמל – נלחמים על הבית