ניצחון החנונים
לחוק להגבלת העישון במקומות ציבוריים, שנתקבל בשנת 1983 היו, ללא ספק, כוונות טובות. עד אז – פרט לבתי חולים ובתי קולנוע – היה מותר לעשן כמעט בכל מקום. המדינה היתה לגן עדן למעשנים, וגיהינום עבור הלא מעשנים. הגבלת העישון היתה כורח המציאות.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
אלא שבאחרונה הפכה מדיניות ההגבלה לאיסור טוטאלי כמעט. בתי הקפה, שעד לפני שבועיים-שלושה היו מחולקים לאזורי מעשנים ולא מעשנים, הפכו למרחב שלם לדיכוי המעשן. הרשויות החלו להכביד ידן על בעלי בתי הקפה, וקנסות כבדים מושתים עליהם בגין העישון. כבר לא ניתן לקבוע פגישה עם חברים בבית קפה. היעלה על הדעת אספרסו מהביל ללא ניחוחו הערב של הניקוטין? הרי זו פרוורסיה הנכפית עלינו הר כגיגית בידי הרשויות, שכמיטב המסורת הציונית יוצאות מעורן כדי לשוות למדינתנו נופך של נורמליות מערבית. בואו נפתור את בעית העישון, והיינו לשבדיה!<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
כי הרי האיום האירני הוסר, יש שלום עם סוריה, עם הפלשתינאים, נסראללה הודיע שהוא תומך בחוק השבות ומדינות ערב החלו לתרום כסף ללב”י. הסרטן הפך לקטלן מס.1 לא בגלל הקרינות של האנטנות הסלולריות, לא בגלל הכורים האטומיים שבאזור נחל שורק ודימונה, לא בגלל צבעי מאכל וכימיכלים וגם לא בגלל שבחורינו הנפלאים מהקומנדו מתאמנים במימי הקישון, ואפילו לא בגלל הפיח והזיהום של מפעלינו החלוציים, ובודאי שלא בגלל תחנות הכוח. המעשנים הם האחראים לכך.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
חוק הגבלת העישון, שהפך, כאמור, לחוק איסור העישון, חוגג בימים אלה את נצחונו המוחלט, נצחונם של החנונים. בבקרך בבית קפה, תמצא שם טיפוסים ביזאריים, שמלתעותיהם לועסות באיטיות מספוא (שבשפתם קרוי סלט), כשלצד קערית המספוא מונח לו בקבוק מים בטעם אפרסק. בצדו השני של השולחן ניצב אחר כבוד הלפ-טופ(נטול קרינה,יש להניח…) ועל פניהם ארשת חמורת-סבר, המבשרת גילויו של חוק חדש בפיזיקה. כאשר הם פוצחים בדיבור (בדרך כלל לתוך האפרכסת של טלפונם הנייד), ואתה נאלץ לשמוע את נושאי שיחתם הקולנית, אתה מתחיל לעכל שבעתיד הקרוב מהפכות לא תצמחנה מבתי הקפה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
הטיפוסים הללו מעוררים, תחילה, דחיה ורתיעה, ומייד אחר כך התקף מתמשך של פהקת. אם תבצבץ מכיס חולצתך קופסת הסיגריות – ואפילו אינך מעשן – תגלה על פניהם הבעה של אמסטף אימתני. היו זמנים שבבית קפה טעמון בירושלים היו מזהים את המשתייכים לפלגים השונים של מצפן לפי סוג הסיגריות . פלג אחד עישן גולואז ופלג אחר עישן ג`יטאן. הסיגריה היתה לחלק אורגני מהרפרטואר האידיאולוגי ואפילו התרבותי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
האמריקניזציה, שקנתה לה שליטה מוחלטת בחיינו, השיתה עלינו את מכת איסור העישון בד בבד עם צמיחתם, כפטריות לאחר הגשם, של סניפי מקדונלד שופעי הבריאות, כמו שכולנו יודעים. אבל, אט אט גיליתי שיש חיים אחרי איסור העישון. לא שחלילה הפסקתי לעשן, אלא שאני מגיע לבית קפה ומזמין קפה TO GO , כדי להתיישב על ספסל ציבורי, לגמוע אותו בשקט, לשמוע ציוץ של ציפור, הערב לאוזן משיחו של היאפי בן ימינו, אגב שאיפת עשן של סיגריה ריחנית וארומטית. כל זאת בכפוף לגחמותיהן של הרשויות, שעלולות לאסור עישון גם ברחוב, אך לאפשרות כזאת כבר ארגנתי תכנית מגרה.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


