סדקת את התקרה? כעת הסתכלי מסביב

אנחנו, הפמיניסטיות, מכירות בקיומו של דיכוי נשים בחברה פטריארכלית על ידי גברים ובמופעים השונים וצורותיו של הדיכוי בחיים שלנו כנשים ברמה היומיומית. לצד זה אנו יכולות להניח שקיימים עוד סוגים של דיכוי – אולם מה קורה כשאלה מצטלבים האחד בשני?

קשה לי לראות בפמיניזם או במאבק הפמיניסטי מאבק משותף של כלל הנשים, כל עוד הוא מובל ומכיל בתוכו נשים שלא מכירות בדיכוי שהן לוקחות בו חלק. דיכוי של נשים אשכנזיות כלפי נשים מזרחיות, דיכוי של נשים ישראליות כלפי נשים פלסטיניות, דיכוי של נשים חילוניות כלפי נשים דתיות, דיכוי של נשים יהודיות כלפי נשים מוסלמיות, דיכוי של נשים כלפי נשים.

המונח ״הצטלבות מיקומי שוליים״ אמנם מוכר ונשמע בשיח הפמיניסטי בישראל; אם את אישה עולה מברה״מ את חווה דיכוי כפול, אם את אישה אריתראית מהגרת את חווה דיכוי משולש, ואם את אישה פלסטינית בעזה הדיכוי קיים בכל כך הרבה מישורים בחייך… כך שאני מניחה שהקונספט ברור. אך למרות זאת ואף על פי כן אנחנו מתעקשות להמשיך לעסוק במאבקים פמיניסטיים לבנים, כלומר מאבקים על רקע מגדרי בלבד, עם התעלמות בוטה משיוכה המעמדי, האתני (מוצא), הלאומי או הדתי של האישה העומדת בלב המאבק.

הטשטוש הזה, מדוע הוא קורה? מה מצריכה מאתנו ההבחנה בזהויות נוספות של נשים? האם משנה בכלל מה המוצא האתני של האישה המדוברת? במה אנחנו מסתכנות כשאנחנו חושפות גם את הזהויות הנוספות הללו?

למה לטשטש זהות?

כשקמו פמיניסטיות והחלו לדרוש את זכויותיהן, הן נזקקו להגדרה: מי היא אישה ומה המשמעות של היות אישה בחברה. ההגדרה של קבוצה אחת תחת הקטגוריה ״נשים״ וקבוצה אחרת תחת הקטגוריה ״גברים״, נולדה מתוך הצורך להצביע על קבוצה מדוכאת ומשוללת זכויות וקבוצה מדכאת ובעלת כוח שניכסה לעצמה את הזכויות והשליטה בהן. החברה יצרה מבנה כוח שמעניק פריבילגיות וזכויות על פי הגדרות מוסכמות, אך באותה נשימה טשטשה את ההגדרות והפכה אותן לטבעיות, אישיותיות ובלתי ניתנות להפרדה. הטשטוש הזה הוביל לכך שהזכויות ניתנות לכאורה כדרך הטבע ואין יכולת לערער על אי הצדק שבחלוקתן. הימנעות מעיסוק במשמעויות של הקטגוריות “אישה” ו”גבר” וטשטושן הפחיתו משמעותית את יכולתן של נשים לקום ולדרוש זכויות. לפיכך טבעו הפמיניסטיות את המושג ״מגדר״ (gender), המבחין בין המין הביולוגי לבין ההבניה החברתית של זהותו.

על מנת לדרוש זכויות, על קבוצה מסוימת לקום ולומר ״אנחנו״, להגדיר מי הן, איך החברה תופסת אותן ומה המשמעויות של הגדרה זו בחייהן. הטשטוש של זהות האישה ומשמעות הגדרה זו תרם לאורך דורות לחייהן תחת דיכוי והיותן משוללות זכויות אנוש בסיסיות. ברוח ההתעוררות הליברלית של העולם המערבי בסוף המאה ה-19, באותה העת שבה הנצו הפמיניסטיות הראשונות באירופה, גברים דיברו על זכויות האינדיבידואל, על ערכי החירות, השוויון והאחווה – אך שכחו לקחת בחשבון יצורים אנושיים המתהלכות ביניהם ומשרתות את צרכיהם, וברוח ערכי השוויון והאחווה סירבו להכיר בהן כאנושיות ובעלות זכויות.

גם היום ניתקל בנשים המשתייכות למעמד ה”נייטרלי״ ומשתמשות בטרמינולוגיה דומה: הן תתהדרנה בערכי השוויון, וההתבוננות על האדם כאינדיבידואל ולא מתוך מוצאו או לאומיותו, תסרבנה להכיר בזהויות שונות ותשכחנה שמישהו נתן להן את הפריבילגיה להשתמש במושגים מכובסים אלו.

פרקטיקה של שחרור מדיכוי נולדת, אם כן, מתוך הכרה בזהות שמולידה תביעה של הקבוצה המדוכאת בהכרה מהקבוצה המדכאת. פמיניסטיות לא המציאו את המושגים ״נשים״ ו״גברים״, אך הן התעקשו להבין את ההגדרה – מה זה אישה ומה זה גבר, מה מוקנה מתוקף ההגדרות לאדם המחזיק בתואר זה, איזה פריבילגיות מוענקות לאותו אדם מתוך הזהות שלו. מתוך הזיהוי הזה נולדה התביעה להכרה בנשים כבנות אנוש בעלות זכויות שוות.

אז למה לטשטש זהות? הפרד ומשול.

אם אני מחוסרת זהות לא אוכל להבחין במדכאים שלי, וכמו שנוהגות נשים רבות, אאשים את עצמי בחוסר המסוגלות שלי, באופיי החלש או בחוסר יכולותיי. העדר זהות משאיר אותי פגיעה, חלשה, חסרת ביטחון. טשטוש הזהות שלי מחליש את יכולתי להצביע על הקבוצה המדכאת ולדרוש את זכויותיי. יתר על כן אי העיסוק בזהויות – מגדרית, אתנית, לאומית, דתית או מינית, וההשטחה של זהות לכדי ממד אחד מטשטשים ותורמים רבות להשארתה של קבוצה מסוימת על כס בעלי הכוח, הפריבילגיה והיכולת לדכא קבוצות אחרות.

חוסר הגדרה משרת את בעלי ובעלות הפריבילגיה הנהנים ממעמדם בשל היותם ״אינדיבידואלים״ מוצלחים, בעלי השכלה, בעלי מסוגלות יוצאת דופן, יכולות וירטואוזיות וכו’. בעלי ובעלות הפריבילגיה עיוורים למעמדם הכלכלי, החברתי והפוליטי ולא מזהים את הקשר בינו לבין הזהות הפריבילגית שלהם. גברים אשכנזים מהמעמד הגבוה, נשים אשכנזיות מהמעמד הגבוה, לא רואים בהצלחתם קשר לזהותם, אלא תולדה של אישיותם הווירטואוזית שהביאתם עד הלום.

כך גם משוּללוֹת הזהויות, לא תכרנה בכך שאולי האינדיבידואל הווירטואוזי שעומד בפניהם נמצא שם מכיוון שזהויותיו הפריבילגיות סללו לו את הדרך לשם. כשהזהות שקופה, הפריבילגיה שקופה, העצמי מנופח.

הפמיניסטיות שאינן שקופות

בבואי לבחון את הנושאים העומדים לסדר היום בשיח הפמיניסטי בישראל נראה שרובם ככולם מתייחסים בעיקר לפן המגדרי במאבק, כאשר קיימת התייחסות מעטה לזהויות נוספות של הנשים הללו. אם כן, בבואי לבחון שוב מי שמה את הנושאים על סדר היום הפמיניסטי אני שמה לב שעיקרו של השיח הפמיניסטי מתנהל ומובל על ידי נשים אשכנזיות, חילוניות ויהודיות. כך שלבד מהפן המגדרי זהותן של נשים אלו שקופה. מדוע זה כך? כי היא לא הזהות האחר/ת.

הציונות ייסדה את הצבר, הדמות אשר על כולנו לשאוף להשתוות אליה, האנך שעל פיו על כולנו להתיישר – גבר, אשכנזי, חילוני, יהודי, הטרוסקסואל. כל היתר הוא האחר. על פי נקודת מוצא זו אותן נשים אשכנזיות, חילוניות, יהודיות, הטרוסקסואליות, המובילות את השיח הפמיניסטי בארץ אינן מכירות ב״אחרוּת״ לבד מהפן המגדרי, כיוון שבשאר זהויותיהן, הזהות היא שקופה, היא הזהות הסובייקטיבית, המוחלטת (כמו שהגדירה סימון דה בובואר את הגבר בספרה “המין השני”).

איך זה בא לידי ביטוי? בלימודי מגדר הציגה בפנינו המרצה (המזרחית, יש לציין) רשימה של נשים סופרות כהתקדמות עצומה של הפמיניזם ותרומתו לקידום נשים במגוון תחומים, ביניהם, בתחום הכתיבה והספרות. הרשימה כללה נשים אשכנזיות בלבד. כשנוכחתי בדבר הרגשתי שאין מדובר בפריצת דרך, אלא בעוד ביטוי לדיכוי של נשים על ידי נשים אחרות. כמו כן, בהנהלת ארגון ״שדולת הנשים״ מכהנות שורה של נשים אשכנזיות ואישה ערביה אחת. סגל המרצות ללימודי מגדר בארץ הן ברובן המוחץ נשים אשכנזיות. אלה רק דוגמאות למערך יחסי הכוח ב״אזורים הפמיניסטיים״, ואני מאמינה שבכל שדה שנבחן תמצאנה תוצאות דומות.

פריצתן של נשים אשכנזיות את תקרות הזכוכית התאפשר בשל מאבקים פמיניסטיים שלקחו בהם חלק נשים מכל קשת הזהויות, אך ההתעקשות של השיח הפמיניסטי בארץ כיום על מאבק ממוקד-מגדר בלבד תוך התעלמות משאר הזהויות ובכך התעלמות משאר הדיכויים מהן סובלות נשים בישראל מותיר מאחור כל אישה שאינה עונה להגדרה של המוחלט(ת)- אשכנזיה, חילונית, יהודיה, הטרוסקסואלית.

זה לא נושא חדש, והעיסוק בו החל די מזמן. אז נחמד שיש מונח אקדמי שמצביע על הבעיה, ומדי פעם ״מסכימות״ בקהילה הפמיניסטית להתעסק ״גם״ בדיכוי על רקע אתני, לאומי, מעמדי. אבל המיינסטרים היה ונשאר אשכנזי, יהודי, חילוני והטרוסקסואלי. אנחנו נקרא ונשמע בעיקר על הישגים פמיניסטיים, דיכוי של נשים לבנות בעולם המערבי או מאבקים של נשים אשכנזיות בארץ. מדי פעם נקרא כתבה על נשים בעולם הערבי (כאילו אפשר לאחד את כל הנשים בעולם הערבי המגוון לכדי ממד אחד). נעסוק בזנות, שזה גם חשוב והכרחי, אין אני באה לבטל שום מאבק.

אבל לעסוק בדיכוי היומיומי שנשים חוות מתוך הכרה בזהותן השונה, על רקע היותן מהגרות, אפריקאיות, מזרחיות, פלסטיניות החיות בישראל ובשטחי עזה והגדה. זה… ובכן, פחות. אז לא נדבר על כשני מיליון נשים פלסטיניות שחיות תחת הדיכוי שנקרא הכיבוש, שאנחנו הנשים הישראליות שותפות לו. אז לא נדבר על מקומן של מרבית הנשים האתיופיות בחברה הישראלית. בואו לא נדבר על שנים של דיכוי ממוסד של מזרחיות על ידי אשכנזיות והכחשה של זה על ידי השתקת ה”בכייניות״.

שכל אחת תפתח לה נישה משלה, זה לא שייך לכולן, מה ששייך לכולן הוא הלבן? האשכנזי? המערבי? החילוני? במאמר שפרסמה איה זינאתי ב”פוליטיקלי קוראת”, היא פנתה לחברותיה הישראליות וביקשה להבדיל בין החוויות היסודיות ביותר שלהן: “אנחנו לא באותה סירה ואיננו שותפות לאותו מאבק כי אנחנו לא עוברות את אותו דיכוי.״ אני מודה שהיה לי קשה לקרוא את ההצהרה זו כי אני מאמינה גדולה בפמיניזם וביכולת של נשים לעשות שינוי, אבל כיום אני נוטה להסכים איתה.

בעיני זה לא מספיק להגדיר את עצמי כפמיניסטית, כשאני מסרבת להכיר בפריבילגיות שלי ובעמדת הכוח שמשרתת אותי בסולם החברתי. התנועה הפמיניסטית אינה שטוחה, וגם בתוכה מתקיימים אזורים שונים ומגוונים המושפעים ממעמד כלכלי וחברתי. יחד עם זאת אני מאמינה שטמון בפמיניזם ובנשים פמיניסטיות הפוטנציאל לשחרור של נשים רבות מדיכויים שונים. אולי זה יתאפשר כאשר נשים פמיניסטיות תיקחנה אחריות על החלק שלהן בדיכוי של נשים אחרות, תהיינה סולידריות למאבקיהן, תאפשרנה להן להשמיע את קולן במרחב הציבורי הפמיניסטי, גם אם הוא צורם וגם אם קשה לפעמים לשמוע.

אני לא מדברת על פמיניזם כן או לא, אני מדברת על הכיבוש, אני מדברת על גזענות אשכנזית ממסדית, אני מדברת על גזענות מזרחית כלפי מיעוטים אתניים אחרים, אני מדברת על שנאה כלפי דת ודתיות. להפסיק להתגונן, להכיר בפריבילגיה שלי ולפעמים לשתוק ולתת לאחרת להשמיע. כן, אפשר גם לשמוע.

כשאני מצביעה על אשכנזייה כמדכאת וכשפלסטינית קוראת לי כובשת, זה לא גזענות ולא עניין של ימין ושמאל. אלה מופעים של דיכוי שבהם יש לנו חלק. נשים אשכנזיות שסדקו קצת את תקרת הזכוכית והצליחו להגיע לעמדות מפתח בחברה – פוליטיקאיות, נשות תקשורת, נשות עסקים, לא חייבות להיות שרי אריסון. הן יכולות להיות מנכ״לית עמותה, מנהלת חברה, עיתונאית… תסתכלנה מסביבכן.

אם אתן רואות מסביבכן בעיקר אשכנזיות, שווה לעצור ולשאול האם זה מקרי או סימן שמשהו השתבש במאבק הפמיניסטי? השיח על אשמה אינו רלוונטי פה. אבל השיח על אחריות רלוונטי ועוד איך. כל אחת מאיתנו צריכה לשוב ולשאול את עצמה מהי האחריות שלה כאישה פמיניסטית כלפי נשים אחרות שנאבקות במקביל במספר חזיתות.

לירון כהן היא פמיניסטית, מרוקאית, שדרותית ולסבית