סובלנות דתית בלי חנופה
מזה שנה שלישית שאנחנו בבת קול (ארגון לסביות דתיות) מקיימות יום עיון שעוסק בסובלנות בחברה הדתית. מדובר באירוע שיוזמות לסביות דתיות שבמהלכו יושבים אנשים סובלניים וליברליים, שהם במקרה גם דתיים, ומדברים על כמה זה חשוב להיות סובלני וליברלי. על פניו, לא משהו שאמור להפיל מישהו מהכיסא. לא ככה זה נראה מהצד שלי.
בכל שנה קיים קושי להשיג רבנים, רבניות ומנהיגים ובכירים אחרים שידברו באירוע. אני לא מדברת רק על האנטגוניסטים – את זה שחושב הפוך ממך קשה לכולם להשיג, גם אם אתה מחפש שמאלני לרב-שיח שיתקיים בעפרה וגם אם את מחפשת ימני ליום עיון שיתקיים בשייח-ג’ראח. זה אף פעם לא פשוט לשכנע את גם המתונים/פלורליסטיים/ליברליים לבוא לדבר ביום עיון כזה, ולא רק בגלל שלכל אחד יש את הצ’ילבה שלו בקרב הארגונים השותפים לפרויקט, אלא בעיקר בגלל שזה חסר-תועלת-עד-מזיק לרזומה להזדהות עם מיעוטים.

בכל זאת היו במהלך השנתיים האחרונות לא מעט אנשים שהסכימו להגיב און-דה-רקורד וגם לקחת חלק באירועים שיזמנו. אנשים שהיו מוכנים לקחת את הסיכון ולהיות לא-כל-כך פופולאריים. אולי יש לזקוף את זה לזכותה של הקמת קואליציית הארגונים, גם אם היא אד-הוקית, גם במחיר העובדה שכל ארגון מביא איתו נדוניה של אנשים שלא מוכנים לשבת איתו באותו חדר (כפי שנהוג במקצת העדות).
הנכונות של הארגונים לנטוש את אסטרטגיית החנופה לזרם המרכזי, זו שבוחרת להבליט כמה השונה בעצם דומה לכולם, זו שבוחרת להפנות את הגב לשונים האחרים בתקווה לזכות בחיבוק והכרה כדומים בעצמם. זה לא טריוויאלי שארגונים דתיים שקוראים לשוויון ולצדק חברתי בוחרים להזדהות עם ארגון של לסביות ולעמוד בשורה אחת עם הומואים ולסביות מוצהרים.
באופן אירוני ומאוד פיזיקלי, וגם את זה הייתי מצפה מרבנים שילמדו מסיפור יציאת מצרים (“וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ”), ככל שהמרכז/הנורמטיבי מפעיל עלינו (הנשים, הלסביות, ההומואים, הרווקות, החד-הוריות) לחץ גדול יותר אנחנו מפעילות בחזרה לחץ גדול יותר (ניוטון, היוש). הנורמטיביות שלא רוצה להיות מוטרדת מהשונה עושה תמיד את אותה טעות פרעונית קלאסית – דורכת עליו ודוחקת אותו לשוליים כשבעצם הדבר הנכון לעשות, בכל סוג של היגיון המוכר לאדם היהודי, היא להכניס אותו פנימה. בשוליים השונה בולט, בשוליים השונה מתריס, בשוליים הוא מסוגל לייצר אלטרנטיבה ולהציג את הנורמה במערומיה. דווקא הכלתו של השונה בתוך הכלל מעמעמת את שונותו ומאיימת הרבה פחות על הסדר הציבורי.
ולא, אני לא סותרת על עצמי. זה נכון שלרוב ולמיעוט יש אינטרסים שונים אבל זה נכון רק במקרה שהרוב מנסה למעוך את השונה. כשהשונה בשוליים, דחוי, זכויותיו נרמסות ועלבונות מוטחים בו עליו להדגיש את שונותו, לחבור לשונים אחרים ולקעקע את ההגמוניה של הרוב. אבל אם הוא יכול לשבת עם כולם בבית הכנסת, להתחתן כמו כולם, ללדת ילדים, ללמוד עם כולם לרבנות ולקבל תלוש משכורת זהה, מה בצע לו כי יכה גלים?

את יום העיון שלנו קבענו להיום, יום חמישי, 19 במאי וגם פסח שני, אותו אנחנו מציינות כיום הסובלנות הדתית, כיוון שאנחנו חושבות שהאמירה העמוקה של הקב”ה בפרשייה זו בספר במדבר (ט’) היא בדיוק זאת – של סובלנות כלפי השונה והכלתו. השנה יתארחו אצלנו הרב שי פירון ואפרת שפירא רוזנברג ויעסקו בשאלה איך משפיעה קבלת המיעוט והשונה על החברה כולה.
התפרסם גם בוולווט אנדרגראונד


