סיוטינו מתגשמים לנגד עינינו, האם גם חלומותינו יכולים להתגשם?

“עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב” (איכה א’, ט”ז)

“כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי–נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה” (איכה ב’, י”א)

א.

נוכח הטבח ההמוני, האכזרי וחסר ההבחנה שביצע חמאס בשבת שעברה, מילים נראות זרות וחסרות תועלת. מה התועלת שתצמח מהן? שתיקה, בכי ואבל הם תגובות טבעיות הרבה יותר. וגם פחד, תיעוב ושיתוק.

לנוכח הקטסטרופה, אנחנו יכולים לנסות להסביר את הדברים כל אחד בהסברים הקבועים שלו, או לנסות לחרוג מהם. אנחנו יכולים גם להכיר במגבלות של הידע שלנו, וההסברים שלנו, ביחס למציאות שברירית כל כך, איומה כל כך.

אנחנו יכולים להסתפק גם בסולידריות ובהושטת יד לעזרה לניצולי הטבח, וכן לחטופים ולקרובי המשפחה שלהם. עולמות התמוטטו, ואולי אנחנו יכולים לתרום במשהו לקומם אותם, או לפחות לתמוך את נפילתם.

אנחנו גם יכולים להתחיל בחשבון נפש, ובימים שאחרי הטבח זאת המחשבה שעברה בראשי: אנחנו בני הארבעים ומשהו, שכבר היה לנו זמן להתרשם מן העולם ולהשפיע על העולם, עסקנו כבר עשרים שנה בשטויות.

נכון, גם בעולם צודק ושוויוני יותר, לא יעלמו האלימות והרוע. הם קיימים בכולנו כבני אדם, אבל הם ישפיעו הרבה פחות. ואנחנו כשלנו בכך, נתנו להעמיק את הכיבוש והסכסוך, ובשם הרצון של הציונות לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית ולפצל בין עזה לגדה, נתנו להם לחזק את החמאס עוד מסוף שנות השמונים, דרך אריק שרון וההתנתקות ועד שנות שלטונו הארוכות של נתניהו, שביקש להנות ולהמשיך את הפיצול בין החמאס לגדה, והדיבורים האינסופיים על ניהול הסכסוך.

ולא כל מה שאפשר היה לפתור לפני שלושים שנה או עשרים שנה, כפשרה היסטורית בין שתי תנועות לאומיות ושתי תודעות לאומיות, אפשר לפתור כעת באותה מידה. הטרגדיה העמיקה, והכוחות המסבכים, האלימים, הטוטאליים, המבקשים מלחמת גוג ומגוג בשני הצדדים, עובדים היטב כדי שזה לא יקרה, והם זכו להצלחה וחיזקו זה את זה. וככל שהמצב יותר בלתי הפיך, השבר העתידי קשה יותר. הקטסטרופה. היא כבר כאן, אבל גם עלולה להתרחב.

ונכון, הדור שלפנינו, ובעלי ההון והפוליטיקאים שבתוכו, דרדרו אותנו גם למשבר אקלים בלתי נתפס, אבל היה עלינו לעצור אותם בחירוף נפש כבר בעשרים השנים האחרונות, לפני שייסגר השער לאפשרות לתקן, באופן אקוטי ודחוף. ואנחנו מאחרים.

אולי מול הניסיון לרסק את הדמוקרטיה ולייסד כאן דיקטטורה בני דורי אכן התעוררו, ויעמדו בניסיון. נדע בסוף, כמובן. וזה בהחלט עניין גדול וקריטי. אבל זה גם הסחת דעת מהדברים שבהם תלויים חיינו. אם נעצור את ההידרדרות לדמוקרטיה, אבל לא נצליח להניע את החברה שלנו כאן לתיקון ולהסדר, כדי להיחלץ מן המציאות המזוויעה שרק תרבה את זוועותיה, ואם לא נביא את העולם להתמודדות אקוטית, בחירוף נפש עם משבר האקלים, בכל זאת נתרסק. הכל תלוי זה בזה.

היה עלינו לקחת אחריות כבר מזמן. היה עלינו להיאבק בחירוף נפש אמיתי על פתרונות. כדי שנוכל לדאוג לדור ההורים שלנו ולדור הילדים שלנו.

ועכשיו? אלוהים ישמור.

ב.

אם הסיוטים שלנו מתגשמים, האם גם החלומות שלנו יכולים להתגשם? אני לא יודע.

סכסוך הדמים בין ישראל לפלסטינים שוב יצא משליטה וגובה מחיר כבד. בלי פתרון אמיתי ובלי פשרה אמיתית, סכסוך הדמים יתמשך ויתבע מחירים הולכים וכבדים, ויתנפץ מול מי שמבטיחים את “ניהול הסכסוך”.

אפשר לדון היסטורית, ולנסות להסביר איך הגענו לרגע הנוכחי. אבל רבים חווים סוג כזה של דיון ברגע הזה כהצדקה של המציאות, של הטבח הנורא. ובאמת, לפעמים חשוב יותר או לפחות מספיק להתאבל, ולא צריך לדעת הכול.

מעולם, איש מאיתנו במחנה הפשרה ההיסטורית, לא טען שיש לנו פתרון קסם לסכסוך, ושמרגע שיימצא הסכם לסיום הסכסוך, תסתיים האלימות. תמיד היה ברור לכולנו שיש מי שיתנגדו לכל הסכם, לכל פשרה, ואף באלימות קשה. אבל גם ביקשנו להבחין בין השאלות על העבר, שעליהן אפשר להתווכח לנצח – מי הסכים לחלוקת הארץ ב-47, כמה גורשו וכמה ברחו ב-48, מי הרג ראשון ומי נקם על מה שנעשה לו, מי הוא בנה האהוב של הארץ ומי הוא בנה השנוא, לבין השאלה האקוטית לגבי העתיד – כיצד אנחנו יוצרים מקום שבו כולנו נוכל לחיות ולגדל את ילדינו בשלום, בביטחון, בחירות ובשוויון בין הים לנהר.

וכן טענו בביטחון שגם בתנועה הלאומית היהודית וגם בתנועה הלאומית הפלסטינית יש רכיבים אלימים, המבקשים את המשך הסכסוך והחרפתו, ובשתיהן יש רכיבים המבקשים להגיע להסדר ולפשרה היסטורית שלא תהיה קלה לאיש. וטענו שחלון ההזדמנויות להסדר ולפשרה אינו נצחי, גם בגלל שה”שעון” ההיסטורי של שתי התנועות הלאומיות, והתזמון האפשרי בתוכו לדיאלוג ולפשרה, אינו מתואם, וללא תזמון האפשרות של פשרה תחמוק מאיתנו. ונוסף על כך, מתנגדי אפשרות הדיאלוג והפשרה בשני הצדדים ישפיעו זה על זה וישכנעו כל צד בצדקת העמדה שקוראת לא להתפשר לעולם.

האם אחרי השבת הקודמת אנחנו יודעים בוודאות שהתזמון האפשרי לדיאלוג בין שתי התנועות הלאומיות חלף? האם כבר מאוחר מדי? אופטימיסטים מעטים חושבים שאחרי זעזועים כמו השבוע האחרון מתאפשר שינוי תודעתי, ומזכירים את הסכמי השלום עם מצרים, שנחתמו רק לאחר מלחמת יום-כיפור; פסימיסטים, והם אולי הרוב כרגע, רואים כיצד בתוך הטרגדיה, בתוך צלה המשתק של האלימות, מתרחקת כל אפשרות לדיאלוג.

ג.

כל בר-דעת יכול להבין שמקבלי החלטות לא יכולים לפעול מתוך יצר נקמה, או מתוך תכניות חסרות תכלית כמו שיטוח עזה או כיבושה והקמה מחדש של התנחלויות ברצועת עזה. כולנו רואים את סבבי האלימות העתידיים שדברים אלו יביאו. אבל נראה שלתובנה זאת אין אפשרות להישמע או להשפיע כעת. ממש כמו התביעה המוצדקת לפדיון שבויים.

שר האוצר והשר במשרד הביטחון, אוי לבושה ולטמטום, בצלאל סמוטריץ’, חבר בכיר בקבינט ובקואליציה, אמר בשבת שעברה: “צריך להיות עכשיו אכזריים ולא להתחשב יותר מדי בשבויים”. כי מה אכפת לו מחייהם של יותר ממאה שבויים שנחטפו במשמרת שלו. מבחינתו, ומבחינת שרים נוספים בימין הפאשיסטי, מלחמה היא הזדמנות לשינוי סדרי עולם. בעולם החולני שלו, הדבר היחיד שחשוב אינו חיי אדם בדרום, ושלומם של מי שעברו את הטראומה הנוראה, אלא פירוק התנועה הלאומית הפלסטינית, ביצוע של טיהור אתני ברצועת עזה ובחלקים של הגדה המערבית, ואפשרויות מתרחבות של סיפוח וכיבוש.

אותו סמוטריץ’ הוא שאמר באוקטובר 2015 שמבחינתו “הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס”. בכך הוא ביטא את תפיסתו של נתניהו עצמו, שהביא אותנו לרגע הזה. החמאס היה בחירה אסטרטגית של נתניהו, כי הוא שאף לפיצול בתנועה הלאומית הפלסטינית, ורצה למנוע כל תביעה למשא ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית. עד השבת הקודמת, נתניהו היה בטוח שהאסטרטגיה שלו הצליחה, ושהיא תהיה יציבה לדורות, פלוס מינוס מלחמות קטנות פעם בשנה וחצי או שנתיים, עם עשרות או כמה מאות הרוגים ישראלים.

זאת היתה הקונספציה שלו. אבל בשבת הקודמת באה הקטסטרופה, והקונספציה של נתניהו קרסה. נתניהו לא המציא את הקונספציה הזאת, וכבר בסוף שנות השמונים ישראל ראתה בעידוד החמאס משקל נגד לתנועת הפתח, ואריאל שרון בהתנתקות אפשר מצב זה, אך נתניהו היה מנסחה של מדיניות זאת, והביא אותה לשיאה, וכך הוא אמר ב-2019: “מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס… זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון”.

הבחירה של הימין לחזק את החמאס הביאה עלינו את המחדל הגדול של 2023, וראש ממשלת המחדל, נתניהו, ואיתו כל שרי ממשלתו, צריכים ללכת הביתה. וטוב שהם יילכו כבר כעת, כי נתניהו בחר באופן מכוון למנות את השרים הבלתי קומפטנטיים ביותר לכל תפקיד ותפקיד (מלבד השר משה ארבל), ואין הם מצליחים למלא את תפקידם בשעת חירום, ומותירים את האזרחים ללא מדינה. אפילו מנכ”ל משרד ראש הממשלה בעת הזאת הוא אדם חסר יכולת והזוי, שהאשים את משתתפי מסיבת הטבע בשבת שעברה בקטסטרופה שאותה היה על ממשלתו למנוע, וחלק ניכר מן העבודה של מקורבי נתניהו בעת הזאת היא למנוע איסוף עדויות לוועדת חקירה עתידית בנוגע למחדל 2023 של ממשלת נתניהו.

הימין מצליח להגשים את כל הסיוטים של עצמו, ואז גם לחוש שהוא תמיד צדק. הימין ראה את הממשלה שלו קורסת תחת אש, את הצבא קורס תחת אש, ועדיין חש שהוא תמיד צדק.

ד.

אם הסיוטים שלנו מתגשמים, האם גם החלומות שלנו יכולים להתגשם? אני לא יודע.

מה אנחנו יכולים לעשות כעת למען עתיד אחר, מעבר לעזרה ולסולידריות לניצולי הטבח? מעבר לפעולה במעגלים שלנו, המשותפים, יהודיים וערביים, למען ההווה והעתיד של חיים משותפים? מעבר לתביעה שממשלת מחדל 2023, שכשלה למנוע רצח של יותר מ-1000 איש בשבת שעברה, תתפטר? מעבר לדרישה לפדיון שבויים?

לאורך הסכסוך הישראלי-פלסטיני היו רגעים טראגיים וטראומתיים רבים. אבל מה עושים ברגע הזה, כאשר בשני הצדדים לסכסוך יש קולות ברורים התומכים בטיהור אתני, וחלקם גם בג’נוסייד? כאשר בשני הצדדים יש קולות ברורים שחושבים שהדם הוא חלק מתסריט לשינוי רדיקלי של המציאות, ולא רוצים לרחם על איש, לא על חטופים מצד אחד ולא על בני האדם מהצד השני?

האם נוכל להמשיך להיות אופסימיסטים, לראות את הטרגדיה מול עינינו, מאיימת להפיל את כולנו בתוכה, אבל לפעול מתוך אמונה ותקווה בשינוי חיובי של המציאות, בדיאלוג, בפשרה, בחירות, בשוויון, בשלום, בביטחון?