עומד מול מפעלי ים המלח

באוקטובר 2010 הגשתי עתירה לבג”ץ. החלטתי להוציא מהחושך של משרד האוצר לאור הציבורי פרשה שלעניות דעתי מסמלת יותר מכל דבר אחר את קשרי ההון-שלטון, ובפרט את התרפסות ממשלות ישראל בפני משפחת עופר. בעתירה דרשתי את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שעניינה בדיקת התנהלות משרדי הממשלה מול חברת כימיקלים לישראל בע”מ, מתוקף החזקת מניית זהב בקונצרן. מתוך העתירה:

מניית הזהב של המדינה בכי”ל מקנה למדינה זכויות ותמלוגים לקופת המדינה, על פי נוסחה שנקבעה בזיכיון. עניינה של עתירה זו בהחלטת משרד האוצר ללכת להליך גישור מול כימיקלים לישראל בע”מ; הליך גישור בניגוד חמור לנתונים שנמצאים בידי האוצר כפי שעולים מדו”ח בר-לב ושות’, רואי חשבון. הטענה המרכזית שעלתה בדו”ח בר-לב שהוגש לחשכ”ל היתה, ‘שבשנים בהם בוצעה הבדיקה נהגו במפעלי ים המלח להעביר חלק מהמוצרים המחויבים בתמלוגים לחברות בנות וחברות אחיות. במקרים הללו או שהמכירות לא נרשמו כלל במכירות מפעלי ים המלח או שנרשמו מכירות שבוצעו במחירים נמוכים במיוחד, מחירי העברה בתוך הבית’.

במשך שש שנים עקבתי בדריכות אחרי הפרשה. נתקלתי בדיסאינפורמציה הראויה למדינות עולם שלישי, כאשר עיתונאי חצר שבאו לדלות מידע חזרו בידיים ריקות (למעט הבמאית טלי שמש, “זהב לבן עבודה שחורה”; איתי רום מגלובס ואריק וייס מערוץ 10 ). ראיתי עמותות שאין להן לא יד ולא רגל בכלכלה, המתחילות לעסוק פתאום בתמלוגי כי”ל למדינה. קראתי כיצד יועצי התקשורת הופכים את הקערה על פיה ומדברים על אשלג, כשהמורסה האמיתית היא בברום ובתרכובותיו. משך זמן רב נתתי אמון במוסדות המדינה שימצו את הדין עם האחראים, עד שהבנתי שאם לא אצא למאבק ציבורי גלוי האשמים לא יובאו למשפט צדק במדינת ישראל.

אני מתנגד להסדר הבוררות בין המדינה למפעלי ים המלח, בדרישת המדינה לקבל 291 מיליון דולר בגין תמלוגי חסר ממפעלי ים המלח. הבוררות, מטבעה, רחוקה מהעין הציבורית והתקשורתית ותתנהל רחוק מעיננו הבוחנת. מה גם שלעניות דעתי (הלא משפטית) לא הולכים לבוררות כשיש חשדות חמורים לכאורה לעבירות פליליות ע”פ דו”ח בר-לב. מחובתנו להלאים את מפעלי ים המלח ולהחזיר את ים המלח לעם ישראל.

ביום רביעי 06.04, בשעה 09:00, יתקיים דיון ראשון בעתירה. בראש הרכב השופטים תעמוד נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, ביחד עם השופטות מרים נאור ואסתר חיות.