עיני החמלה של אמא שלי, אביטל רוקח

מה שיעשה לך טוב תעשי, ושכל העולם יקפוץ לנו.

היא אמרה לי את זה כשהלכנו לקנות לי בגדים, כאלה שאני רוצה, במחלקה של הנשים.

כשהייתי מתווכחת איתה על משהו – על בחירות החיים שלי או על העמדות הפוליטיות שלי – הדרך לנסות ולשכנע אותה היתה לפי מה שטוב. כל מה שעניין אותה בחיים זה הטוב. הטוב לנו, למשפחה, לבעלי החיים, לאנושות, לסביבה שלה. החמלה שלה היתה אינסופית, ורוחב הלב שלה היה גדול מהשמש. איזו עוד אמא בעולם תאהב, תשמח ותתגאה בשני הבנים ובבת שלה, שכל אחד ואחת מהם יצאו שונים בתכלית?

לצערי רק בשנים האחרונות למדתי להכיר בטוב הלב שלה, להעריך אותו ואף להעריץ אותה. בשנה האחרונה לא הפסקתי להשוויץ בה, בכל הזדמנות שרק היתה. היא הקדישה את החיים שלה למעננו, וככה מהצד לעוד מספר לא-הגיוני של בעלי חיים. זה מה שנראה לה טוב, בעיני החמלה שלה.

אני רוצה לזכור אותה ככה, בין כל שאר הדברים. לא בתור האשה המוכה הזאת מהחדשות, אלא בתור האמא החזקה והשורדת שלי, שגם כשהיא חשבה שהיא בדרך למותה כתבה לנו לחיות את חיינו, להיות מאושרים ולדאוג לרוקי וללאקי, הכלבים שלנו.

היא לא כתבה שום ספר ולא עבדה באיזו עמותה. מנהלת חשבונות באיזו חברה, בלי תארים ובלי אותות כבוד. היא לא היתה מיסיונרית ולא ניסתה לשכנע אף אחת בדברים שהיא האמינה בהם, מקסימום שיתפה במחשבות שלה על העולם. אבל היא שימשה דוגמה לנו ולכל מי שהכירה אותה, ואני באמת לא מצליחה לחשוב על מישהי אחת שלא אהבה אותה מהרגע שהכירה אותה.

היא היתה מקור אור בעולם שהפיץ נקודה טובה ועוד אחת, בצעדים קטנים וצנועים, ובאמונה בטוב לבם של אחרים. היא לא ראתה את עצמה ככזו, כאיזו אם-רחמנית. היא חשבה שהיא סתם עוד בת-חוה עם קצת כוונות טובות.

נקודה טובה שלי, התבוננתי על מקומך ואינך. לעד אנסה להתקרב לקרסוליים שלך.

אני אוהבת אותך כל כך, אמא.

שלך, תימי.