על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש
ושוב ניתש ויכוח בשמאל לגבי “קוד הלבוש” של הנשים היהודיות בהפגנות. כמו באוהל המחאה בכפר מסחה ב- 2003, כך עכשיו בשייח ג’ראח; המפגינות והמפגינים קיבלו בקשה לא להגיע בגופיות ובמכנסיים קצרים ודיון עז פרץ בין הנוגעים בדבר. נדמה אף כי הוויכוח מגיע למרות (ואולי בגלל?) ששיתוף הפעולה בין תושבי המקום לפעילים החיצוניים התחיל להיות קרוב יותר וחברי יותר, וכלל צפייה משותפת במונדיאל.
ובכל זאת, האות ניתן למאבק בין תומכי הגופיות למתנגדי התחתונים והדיעות הקדומות הקבורות עמוק בבטן החלו לקלוח החוצה: יש הטוענים כי תושבי המקום הם פטריארכים המדכאים את נשותיהם ומנסים לדכא גם את הפעילות היהודיות ומאידך אלו המכנים אותם בפשטות אוכלוסייה מסורתית; יש הטוענות כי הציווי להגיע בגופיה קצרה (ובבתי שחי מגולחים) היא אפליה מגדרית בפני עצמה, ומאידך פעילים המבקשים להשוות את היחס המתחשב ב”רגשות הדתיים” גם ל”רגשות החילונים/אתאיסטים”. יש שהשוו את הוויכוח לזה שמתנהל בצרפת בעד או נגד לבישת כיסוי ראש מוסלמי במקומות פומביים.
שייח ג’ראח, 9.7. צילום: סילאן דלאל/אקטיבסטילס
הוויכוח, כפי שטען אחד הנוגעים בדבר, הפך להיות “מאד מגעיל מאד מהר”. זאת עקב הגזענות הסמויה (אנטי-ערביו×ת, אנטי-דת) מחד של המפגינים והשוביניזם המודחק שלהם מאידך.
כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות “מכובדת” כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים “חשובים יותר”, מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים “תתגברנה”. מה שנקרא, יש “עניינים פוליטיים” ויש “ענייני נשים”.
אני רוצה להתיחס לסוגייה הזו, של מה המשמעות של להיות פעילה אשה במאבק פוליטי, שאינו בהכרח (אבל גם) מגדרי, כמו המאבק נגד הכיבוש ועוולותיו היומיומיות (לדוגמה פינוי תושבים מביתם בשייח ג’ראח). קודמותינו, בשמאל החדש שפעל בשנות השישים, פרשו מתנועת “סטודנטים לחברה דמוקרטית”, שהובילה את המאבק נגד מלחמת ויאטנם ויצרו לעצמן תנועת נשים ספרטיסטית. זאת עקב בוז ואפליה אותם חוו בתנועה המרכזית. הנשים, שהיו פמיניסטיות רדיקליות, טענו בציטוט מפורסם כי “מקור כל הדיכויים והבסיסי ביותר הוא הפטריארכיה. כל העוולות (אימפריאליזם, גזענות, הומופוביה וסקסיזם) מוסברות על-ידי העליונות הגברית. גברים שולטים על נשים ומעט גברים שולטים על כל היתר”. כלומר, בפרפרזה להיום, מקור דיכוי הנשים הפלסטיניות הוא לא הכיבוש (שסיומו יביא להטבה במצבן) אלא מקור הכיבוש הוא מלכתחילה הפטריארכיה, המשותפת לנשים יהודיות ופלסטיניות כאחת, ושאותה צריך למגר מהיסוד לפני כל דבר אחר.
אבל בישראל אין סכנה למאבק נשי נפרד. אסתכן ואומר שהרבה (או לפחות חלק) מהפעילות הנשים מנתבות את הכעס שיש להן על הפטריארכיה (כעס שמבוסס על ניסיון אישי בעולם) אל המאבק נגד הכיבוש. זאת כדי לזכות להשתתף במאבק שהוא משותף לנשים וגברים ושיש בו אספקטים פמיניסטיים (הטבת חייהן של נשים פלסטיניות מבחינה מדינית וגם אולי, מגדרית). זאת מכיוון שפחות גברים נוטים להשתתף במאבקים שהם נטו פמיניסטיים (למשל, צעדות נגד אלימות נגד נשים והדוגמה האקטואלית האחרונה, צעדתה של ורד לב נגד גילוי עריות). יש איזושהיא הרגשה שהמאבק הפמיניסטי הישראלי הגיע לרוויה, או לפחות שהמצב המגדרי בחברה הוא כרגע “נסבל”.
בכל אופן, פעילות שכאמור מגיעות למאבק מרקע פמיניסטי ונתקלות בצורך לבחור “איזה מאבק יותר חשוב” מגיעות לתסכול נורא; ועוד יותר אל מול הנחרצות של פעילים ופעילות אחרים בסוגייה.



