על גנדרנות לשונית וזכויות אדם

לקרוא בסוף השבוע את הראיון במוסף “הארץ” של יובל יועז עם שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין, ולחשוב על עדת מעריציו בקהילה המשפטית ומעמדו הרם בציבור הישראלי. החיבה הזו מבטאת הלך רוח ישראלי נפוץ. ההערצה למי שמצטייר כנון קונפורמיסט וחריג גם כאשר מעשיו ועמדותיו חשוכות וריאקציונריות. ישראלים הוקסמו מהשורשיות האיכרית הבוטה והחשוכה של רפול, הם מעריכים מאד את שנאת השחורים הישירה של לפיד ואת הבריונות הפשיסטית של ליברמן. ההערכה שממנה נהנה השופט נובעת מאותו מקור, הנה ניצב לו שופט לא מתיפייף, שממרום כסאו הרם, אומר ללא כל מעצורים של נימוס משפטי את מה שאנחנו חושבים על החרדים הפרזיטים, על הפלסטינים הטרוריסטים ועל כל הבולשיט הזה שמכונה זכויות אדם. וכל החבילה הזו ארוזה בעטיפה מושכת של גנדרנות לשונית מצועצעת השואבת ממעיינות מורשתנו – “אני עובד קשה מאד על הסגנון, זה חשוב לי מאד מאד”.

באופן לא מפתיע השופט לא נשאל אף שאלה על השקפתו ופסיקתו החברתית כלכלית שלעומתן נתניהו מצטייר כסוציאל דמוקרט שוודי.

שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, שפסקי הדין שלה כתובים בעברית נקייה ובהירה, הסבירה לו (בראיון לעיתונאית אורית שוחט) באיחור רב  ולרגל פרישתו כמה אמיתות אלמנטריות הנוגעות למושג זכויות האדם.

בתגובה על דברי  חשין שאמר, בין השאר, בהתייחסו לפסק הדין של בג”ץ בעניין
התיקון לחוק האזרחות, שנשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, “מוכן שיתפוצצו
30-50 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם”.

” הדברים שחשין אמר על ברק הם דברים אומללים ואני שמחה שהוא התנצל עליהם. לכולנו חשוב שלא יתפוצצו כאן אנשים (…) איך יכול שופט לא לקחת סיכונים? מה קורה
כשאנחנו מזכים רוצח מחמת הספק? אנחנו לא לקחים סיכון? ככה זה בדמוקרטיה כששמירה על זכויות אדם היא לא רק רטוריקה”.

ויכוח דומה בסגנון קצת פחות חשיני מתנהל בימים אלה בבריטניה. בשבועות האחרונים ממשל בלייר נמצא תחת מתקפה תקשורתית. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הבלגן השורר במשרד הפנים הבריטי ששחרר לחופשי מהגרים בלתי חוקיים שבצעו פשעים חמורים במקום לשלוח אותם חזרה לארצם. מאותו רגע שהדבר התגלה התקשורת, שבחלקה הגדול היא טבלואידית, סנסציונית והיסטרית, אינה מניחה לראש הממשלה. טוני בלייר החליט שהוא חייב לשקם את הדימוי הרכרוכי שלו, ואין דרך טובה יותר מלעשות זאת מלהוכיח לציבור הבריטי שאתה בעצם בן דמותו הפוליטי  של קלינט ויסטווד. להכריז שאתה הולך לעשות סדר, להלחם בפושעים ולצאת נגד הקשקושים הליברליים אודות זכויות אדם. בלייר הכריז שבריטניה צריכה לבחון מחדש את “הפילוסופיה” שעומדת בבסיס חוק זכויות האדם “Human Rights Act”. וזאת על מנת לאזן בין זכויות האדם וביטחון האומה. מנהיג השמרנים החדש דיויד קמרון, מעין תואם בלייר, פוליטיקאי חסר חוט שדרה שנמצא במרדף מתמיד אחר דעת הקהל הבריטית, הודיע שאם מפלגתו תעלה לשלטון הוא יבטל את החוק.

העילות היותר ספיציפיות לאמירתו של בלייר, היו קביעותיו של בית המשפט הבריטי, שאין להחזיר מהגרים בלתי חוקיים חזרה למדינותיהם כאשר צפויה להם שם סכנת עינויים, וקביעה נוספת שיצאה נגד המדיניות של מעצר ללא הגבלת זמן של חשודים בטרור.

בלייר אמר שאכן למהגרים בלתי חוקיים וגם לחשודים יש זכויות אבל גם לציבור האנגלי יש זכויות ויש למצוא נקודת איזון חדשה בין הזכויות הללו. הוא טען שבהתנגשות הזכויות הללו לתביעות רוב הציבור הבריטי שומר החוק והסדר יש עדיפות.

בטיעונים דומים לאלו של השופטת דליה דורנר ומפורטים מעט יותר, הפילוסוף הפוליטי רונלד דבורקין, מסביר לראש ממשלת בריטניה את הסכנה בדימוי ההתנגשות בין זכויות שהוא מצייר. לדעתו הדימוי מוטעה כיוון שהוא מניח שההכרה בזכויות אדם מסתמכת על ניתוח של עלויות ותועלות. אמירות כמו של בלייר, טוען דבורקין, משמעותם היא שאין למעשה דברים כאלה המכונים זכויות אדם.  

רוב ההחלטות הפוליטיות, כותב דבורקין,  מצריכות איזון בין עלויות ותועלות. בהחלטות מסוג זה התועלת לרוב מכריעה את הסיכונים והעלות שנושא בהן המיעוט. למשל ההחלטה לבנות שדה תעופה חדש תפגע בדרך כלל באינטרסים של מספר אנשים, אולם ההצדקה להחלטה לבנות בכל זאת נשענת על העובדה שהבנייה תשרת את האינטרס של רוב הציבור. אולם לעיתים הנזקים ליחידים הם כל כך חמורים שהם לא יכולים להיות מוצדקים בטענה שזה מה שרוב הציבור רוצה. חברה תרבותית מכירה בזכויות על מנת להגן על יחידים מפני נזקים חמורים כאלה.

ייתכן שלטובת התועלת הציבורית צריך לכלוא אנשים שהמשטרה סבורה שהם מסוכנים גם ללא משפט, או להגביל את חופש הביטוי של אנשים שדעותיהם מרגיזות את הציבור או לענות אנשים שיש בסיס להניח שיש להם אינפורמציה על פשעים שעומדים להתבצע. אולם אנחנו לא עושים זאת, גם אם הרוב סבור שמבחינת נוחיותו ובטחונו מן הראוי לעשות זאת,  כיוון שאנחנו עומדים על כך שלאנשים יש זכות להליך משפטי הוגן, ולחופש הביטוי וחירות מעינויים.

זה נורא כאשר טרוריסטים או פושעים הורגים אנשים חפים מפשע, אולם כאשר אנחנו מתעקשים על שמירת זכויות האדם הסיכון שכל אחד מאיתנו נושא הוא שולי. לאף אחד אין זכות לבטחון מקסימאלי שנרכש במחיר של אי צדק.