על הימורים, גיליוטינה והגברת סמית`
אחרי שלושה עשורים שבהן היו העיניים בישראל ובעולם נשואות אל בעלי ההון, מה שמכונה “המגזר העסקי”, עתה הן נשואות אל עבר המדינה.
שלושה עשורים תמימים ניסו לשכנע אותנו כי “כוחות השוק” יודעים להקצות משאבים טוב יותר מן המדינה; שמעורבות המדינה רק גורמת ל”הקצאה מעוותת” של משאבים; ש”כוחות השוק” יודעים טוב יותר מכולם כיצד לחולל צמיחה ולהביא רווחה; וגם, ש”השוק החופשי” הוא המנגנון הטוב ביותר לתיגמול בני האדם המפעילים את הכלכלה.
עתה, כשהתברר שבעלי הון אוהבים להקצות משאבים בעיקר למה שמצמיח את הונם-הם; לאחר שהתברר כי חלק גדול מן ההון אינו משמש כלל להקצאה כלכלית אלא להימורים פיננסיים; לאחר שהתברר כי ניוטון טעה וכי פירות הצמיחה מחלחלים דווקא כלפי מעלה ולא כלפי מטה – כל העיניים, ובראשן אלה של בעלי ההון שנקלעו למצוקת אשראי, מופנות אל עבר המדינה.
והמדינה ממהרת להיענות. בעלי ההון, כך מתברר עתה – אם למישהו היה אי פעם ספק בכך – יש להם על מי לסמוך. ומה מבטיחה המדינה לנו, האזרחים? את תרופת הפלא, כמובן – רגולציה. הרגולציה, שמעולם לא נועדה למנוע מבעלי ההון לרכז בידיהם עוד ועוד ממשאבי החברה, אלא רק שיעשו זאת על פי חוק – שהוא ממילא נדיב עד מאוד כלפיהם.
השאלה היא האם אנו, האזרחים מן השורה, יכולים לסמוך על המדינה שתטיל חיתתה על “כוחות השוק”? האם אכן מהווה המדינה תעודת ביטוח אמינה בפני הימורים?
בימים כתיקונם אני נמנה עם המחנה הטוען בזכות מעורבות רחבה של המדינה, אם כמוסד שהוא-עצמו “כוח שוק” אשר ראוי כי יתרום ככל האפשר לפיתוח חברתי וכלכלי ואם כמוסד שמתפקידו לפקוח עין על פעולתם של “כוחות השוק” האחרים. עם זאת, אינני שוכח לרגע כי “כוח השוק” ששמו מדינה יכול הוא עצמו להיות מהמר, מונופולי, כוחני ודורסני ממש כמו “כוחות השוק” האחרים, וכי אם אנו חפצים שהמדינה תשמור עלינו מפני “כוחות השוק” האחרים מן הראוי שאנו, כל האזרחים, נפקח עין על השומרים.
שכן המדינה, וליתר דיוק ראשי מדינה, עלולים להתגלות כמהמרים שלוחי-רסן לא פחות מבעלי ההון. לעתים הם מהמרים על כסף, ממש כמו בעלי ההון: למשל, על הכסף המצוי בקופת המדינה. אבל יש להם גם שולחן הימורים ייחודי משל עצמם – ההימור בחיי אדם.
אמנם, בבית הספר מלמדים אותנו שזה קורה רק אצל מלכים ודיקטטורים. אבל כשאנחנו גדלים אנו לומדים, לעתים על בשרנו, כי משטר דמוקרטי אינו ערובה בפני הימורים שכאלה: ארצות הברית, המנהלת-מטעם-עצמה של בית הספר העולמי לדמוקרטיה, היא אולי המהמרת הגדולה ביותר, החל מן המלחמות נגד הילידים המקומיים ונגד מקסיקו, קובה והפיליפינים בעבר הרחוק, עבור דרך וייטנאם וכלה בעיראק ואפגניסטן בימינו. אנגליה, “אם הפרלמנטים”, לא היססה בימיה של מרגרט ת`אצ`ר לשלוח את צבאה מרחק אלפי מילין ימיים כדי ליטול את איי המלווינאס מידי הקולונלים המהמרים של ארגנטינה. ואצלנו, “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, החליט אולמרט בתוך שעות לצאת למלחמת לבנון השנייה; ומזה ארבעים שנה מהמרות ממשלות ישראל על האשלייה שהפלסטינים, הערבים ושאר אומות העולם יסכימו לשליטה נצחית שלנו בפלסטינים. וממשלותינו מוכנות להמר לשם כך לא רק בחיי החיילים אלא גם בכספי ההשכלה הגבוהה, החינוך ורשת הביטחון הסוציאלי.
הבה לא נשכח כי במהלך רוב ההיסטוריה, לפחות מאז ימי הנביאים שלנו, נושא הרגולציה עלה בדרך כלל בהקשר של מלכים ולא של בעלי הון. המגנה כרטא, אחד המסמכים המכוננים של העידן המודרני, לא היתה אלא ניסיון של האצולה הבריטית להטיל רגולציה על בית המלוכה, שקופתו התרוקנה בעקבות הימור מלכותי שהיה אופנתי באותה תקופה, מסע צלב לארץ הקודש. כדי למלא את הקופה ביקש המלך החדש להטיל על הברונים בעלי האדמות מס כבד במיוחד ואלה התנו את העלאת המס בהיוועצות בהם – סוג של רגולציה.
הבה לא נשכח עוד כי מה שהתחיל באנגליה במאה ה-13 לא הסתיים אלא כעבור חמש מאות שנה, ב-1779, כאשר העם הצרפתי הפעיל על המלך שלו רגולציה חד-משמעית בדמותה של הגיליוטינה. אלא שהגיליוטינה לא הביאה לצרפת, לפחות לא מיד, משטר דמוקרטי של ממש, כי אם דווקא את נפוליאון בונפרטה, שבלהט בלתי נשלט של הימור אימפריאלי גרר עשרות אלפי צרפתים אל מוות קפוא במישוריה המושלגים של רוסיה.
באנגליה הצמיחה המגנה כרטא את הפרלמנט הבריטי, אם כל הפרלמנטים. אלא שהצלחותיהם של פרלמנטים במלאכת הרגולציה אינן מזהירות, כידוע: הכנסת שלנו כושלת בכך שנה אחר שנה, כאשר הצעת התקציב היוצאת מבין כתליה אינה שונה במאומה מן ההצעה שהונחה על שולחנה חודשיים קודם לכן על ידי שר האוצר. הקונגרס האמריקני רב העוצמה גם הוא אינו מצליח למנוע הימורים מדינתיים, בין אם בחיי אדם ובין אם בכסף: הוא לא הצליח למנוע את ההימור הווייטנאמי של הנשיאים קנדי, ג`ונסון וניקסון, בין השאר משום ששלושת אלה פשוט התעלמו מן הסעיף בחוקה המחייב בקבלת אישור מן הקונגרס לפני יציאה למלחמה; והוא לא הצליח להבין את סוד פעולתה של מכונת ההימורים הפיננסיים שגרמה למשבר הנוכחי – למרות שעומדים לרשותו כלים רבים וטובים מאלה של כל פרלמנט אחר בעולם.
מרגע שהותז ראשו של המלך החל לפרוח לו “השוק החופשי”, ביטוי שבו התיבה “חופשי” ביטאה במקורה חופש מן המשטר המלוכני, שעד אז הכפיף את המשק הלאומי לצרכיו ולגחמותיו. חופש של מי? חופש של הבורגנות הקפיטליסטית, כמובן – לא חופש של כולנו, שהרי רובנו “לא כוחות [שוק]”, כמאמר פרשני
עתה עלתה השאלה, מי יכול להטיל רגולציה על הבורגנות? בתחילה, התשובה היתה:
בתיאוריה, כל זה לא אמור היה להתרחש, שהרי אותם שודדים פעלו בארצות הברית, מדינה בעלת משטר דמוקרטי –
ובכל זאת, הנוסחה “אדם אחד קול אחד”, גם אם היא רחוקה מאוד מלשקף את המציאות, עדיפה על ריכוז רשמי של הכוח בידי אדם אחד או משפחה אחת. בסופו של דבר, לינדון ג`ונסון פרש מן הפוליטיקה בשל ההימור הווייטנאמי הכושל ומקקיין הפסיד לאובאמה בגלל הזיהוי שלו עם ממשלו של ג`ורג` בוש, שהימר בעצמו הן על עיראק והן על אפגניסטן ובו בזמן איפשר לבעלי ההון להמר על הנגזרים הפיננסיים. וגולדה מאיר, שהאמינה בכל ליבה שהגנרלים המהמרים שלה מחזיקים בכל הקלפים המנצחים, נאלצה לשלם בכסאה לאחר שמוטי אשכנזי החליט לזעוק בשם שלושת אלפים חללים, עשרות אלפי פצועים ומאות אלפי המגוייסים במלחמת יום כיפור.
הרגולציה הטובה ביותר שניתן להטיל על השלטון, אם כן, היא כוח דמוקרטי אפקטיבי המפוזר באופן שווה בין כל האזרחים. האם כוח שווה הוא ערובה מוחלטת בפני הימורי מלחמה ובורסה? לא בהכרח, שהרי תמיד ניתן יהיה לאגד בני אדם ולשכנע אותם לעשות שטויות בצורה מאוגדת. ובכל זאת, אולי עצם הקושי שביצירת האיגוד יכול לפעול גם הוא כבלם בפני פעולה הימורית.
בתחום הכלכלי, המקבילה ההגיונית של הכלכלנים מתחנכים על ברכי התיאוריה של היצע וביקוש, שלפיה לכל אחד ואחת מאיתנו יש ערך שוק שונה. אבל הם דווקא מכירים את הנוסחה של בפועל אנו יודעים כי האנושות ידעה ברוב שנותיה מצבים הקרובים לקצה הראשון יותר מאשר לקצה השני. אבל אנו גם יודעים שהיו תנודות משמעותיות. לדוגמא: במשך שלושה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה צעדה מרבית האנושות מן הקצה הריכוזי של מדד ג`יני אל עבר הקצה השוויוני שלו, ואילו בשלושה העשורים האחרונים היא צעדה בכיוון ההפוך. הגיעו הדברים לידי כך שמידת ריכוז העושר שנרשמה בשנים האחרונות, ערב המשבר הפיננסי הנוכחי, היתה דומה רק לזאת שנרשמה ערב המשבר הגדול של 1929. המשבר הפיננסי של ימים אלה דומה בחומרתו, כך אומרים כולם, לזה של 1929. לעומת זה, בשלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבהם ההכנסות התחלקו באופן שוויוני יותר, היו מעט הימורים. ככל שהעושר מרוכז יותר כך עולה גם דחף ההימור בכסף. ככל שהעוצמה הפוליטית מרוכזת יותר כך עולה גם דחף ההימור בחיי אדם. שכן, ככל שהריכוזיות גבוהה יותר כך גדלה הקלות הנסבלת של ההימור, שהרי מבחינת השליט מדובר בבני אדם שמחוייבותו כלפיהם קטנה והולכת ככל שמספרם גדל. ומבחינת בעלי ההון, הימוריהם נעשים בכספים שאינם נחוצים עוד כדי למצב את עצמם במרומי סולם הנכסים והעושר. מבחינת ראשי המדינה מדובר בבני אדם הרגולציה הטובה ביותר, אם כן, איננה רשות ממלכתית זו או אחרת, או חוקים כאלה או אחרים, אלא מניעת ריכוזו של העושר. במלים אחרות, מידה גבוהה מאוד של שוויון. ככל שהעושר מתחלק באופן שווה יותר כך יהיה קשה יותר לאוגרו, לרכזו – השילוב המנצח, כמובן, הוא זה שבין ככל שהעושר יתפלג באופן שווה יותר, כך גם הכוח הפוליטי של כל פרט ופרט יהיה שווה יותר. החיבור בין הון לשלטון הוא אפשרי רק כאשר ההון מתרכז בידיים של מעטים וכאשר מעטים אלה משכנעים את השלטון כי ריכוז זה הוא לטובתו של השלטון באותה מידה שהוא לטובתו של ההון. כלכלנים יגידו, אז מניין יבוא הצבר ההון, אותו הצבר הנתפס כמה שמניע את גלגלי הכלכלה באמצעות השקעות והעסקה וייצור ושיווק? ובכן, היום אנו כבר יודעים כי באותן ארצות בהן תנאי השכר מאפשרים חסכון של משקי בית, ובייחוד חיסכון לטווח ארוך כדוגמת החסכון הפנסיוני, יש גם יש הצבר הון, אלא שהוא שייך, עקרונית, לרבים – העובדים והעובדות – ולא למעטים. הון זה יכול לשמש את אותם צרכים שמשמש ההצבר שבידי מעטים – השקעות, והעסקה ופרוייקטים של פיתוח. כאן עשוייה לבוא השאלה: או.קיי., אז לרשות מי יעמדו כספי החסכונות הפנסיוניים? מי ישתמש בהם לצורך השקעה? שוב פעם תשובה, אריסון ודנקנר? שוב פעם גולדמן זקס ומורגן סטנלי? ובכן, על זה בדיוק צריך להתנהל המשא ומתן החברתי. אצלנו, השליטה בכספי הפנסיה היתה עד לפני מספר שנים בידי ההסתדרות בגיבוי של המדינה. במצב שכזה ניתן, עקרונית, להנהיג שליטה ציבורית ודמוקרטית של ממש; ניתן גם לקדם מדיניות השקעה המבוססת על עקרונות של מוסר ועל ערכים של שוויון וצדק חברתי. ואפשר להדגיש יעדים של פיתוח חברתי והגנה על הסביבה. למותר לציין כי לא זה היה מצב העניינים בהסתדרות. אלא שכל עוד היתה השליטה הפורמאלית בידיה ניתן היה להיאבק על שינוי מוסדי בכיוון הדמוקרטי. הבעייה היא שבמהלך האינתיפאדה נטרפו הקלפים וממשלת ישראל, שחתרה מזה שנים להעמיד עוד ועוד הון לרשות “כוחות השוק”, ניצלה את המשבר הביטחוני כדי לחולל העברת הון ענקית מידי העובדים לידי בעלי ההון, באמצעות מכירתן של קופות הפנסיה לחברות ביטוח. את הקרקע למהלך זה הכשיר משרד האוצר, שניהל במשך שנים מסע השמצה נגד הניהול הכושל של ההסתדרות, מסע שהצליח לגרום לכך שברגע האמת, רגע ההפרטה, ההסתדרות לא פצתה פה. מהלך אשר בארצות אחרות היה מוציא לרחובות מאות אלפי עובדים ועובדות עבר בישראל בשקט מוחלט. לא רק ההסתדרות בגדה בנו אלא גם המפלגות, שחלקן היו שותפות למהלך וחלקן שתק. וברקע נשמעה תזמורת העיתונות הכלכלית, שברכה על “גיוון מקורות האשראי” ועל הצטרפותנו אל “המתוקנות שבמדינות העולם” הקפיטליסטי. (כאשר התפוצצה לאחרונה הבועה העולמית של אשראי זול קלטו אנשי האוצר את גודל הסיכון שבו העמידו את כספי החסכון הפנסיוני ומיהרו לטפוח לעצמם על השכם על כך שלא פתחו את כל כספי הפנסיה להימורים אלא הותירו את החובה להשקיע לפחות 30% מכספי הפנסיה באגרות חוב ממשלתיות [בריבית פחותה מזו שהיתה נהוגה לפני ההפרטה]). ובכן, הבה נניח כי כבר הצלחנו להחזיר את חלק הארי של החסכון של משקי הבית לבעלות ציבורית ואף לכונן הנהלות ציבוריות דמוקרטיות. האם נאפשר השקעות במגזר העסקי הפרטי? האם נסכים להשקיע בעסקיהם של תשובה, אריסון ודנקנר? התשובה היא: למה לא? אם היוזמות העסקיות שלהן יהלמו את ערכיהם של בעלי ההון (העובדים והעובדות), אם הם יתחייבו למדיניות של שכר הוגן ולחלוקת רווחים הוגנת ואם יתחייבו לפתח את כלכלת ישראל לפני שהם מפתחים את כלכלת לאס וגאס, למה לא? שהרי הרעיון איננו בלימה של יזמות אלא מניעה של ריכוז ההון והאון בידי מעטים. בעלות ציבורית דמוקרטית על ההון לא תפגע ביצר היזמות: מה שכן ייפגע הוא המודל המפרנס את הכלכלנים, המניח כי מה שמפעיל את הפרט ההוא מניע הרווח. אם אין אפשרות לצבור עוד ועוד הון, מה טעם ימצאו אנשים כדוגמת תשובה, אריסון ודנקנר, בפעילות כלכלית? ובכן, הבה ניזכר ביוזף שומפטר, הכלכלן האוסטרי שטען ערב מלחמת העולם הראשונה כי הכוח המניע את הקפיטליזם הוא דחף היזמות. חוזר שנית: לא צבירת הון אלא יזמות – הרצון לחדש, להמציא, להוביל מהלכים בדרכים לא סלולות. ומה מניע את היזמים? הרצון להרוויח כסף, אמר שומפטר, הוא בוודאי אחד הגורמים, אבל לאו דווקא החשוב שבהם. שלא כמו בעלי הון, שמבוקשם הוא האדרת הונם ואונם, מעייניהם של יזמים נתונים בראש ובראשונה ליוזמה עצמה, לרצון להתבלט כחדשנים וכפורצי דרך. ועדיין נותרת השאלה, כיצד נמנע הימורים, גם כאשר עיקר ההון יהיה בבעלות ובניהול ציבורי דמוקרטי. שהרי תמיד יהיו נוכלים המוכנים לשווק דירות צמודות קרקע עם דשא ובריכה באנטרטיקה ותמיד יהיו אנשים שיתפתו להשקיע את כל חסכונותיהם בדירת נופש באילת. וכידוע כי גם קופות פנסיה אינן נרתעות מהימורים – התשובה הרגילה היא רגולציה – למשל, של אגף שוק ההון במשרד האוצר. או ועדה בינשרדית. או ועדת מומחים. או ועדה בראשותו של שופט. או מבקר המדינה. המשותף לכל אלה הוא האצלה של סמכות שלנו ושל אחריות שלנו למישהו אחר. מצד אחד, אין אלטרנטיבה להאצלה שכזאת, שהרי אי אפשר להעלות על הדעת קיום קולקטיבי בלא מוסדות ייצוגיים. מצד שני, אין תחליף למעורבות פעילה ומתמדת של כל אחד ואחת בתוך הקולקטיב. ויתור על מעורבות והסתמכות על בעלי סמכות היא הצעד הראשון לקראת ריכוזה של העוצמה הקולקטיבית בידי מעטים. אם המעורבות שלנו מתבטאת בהשתרכות אחת לארבע שנים בתור לקלפי, אין אנו יכולים להלין על כך שבוקר בהיר אחד מנהל חברת ביטוח הפך בלי ידיעתנו שותף לחסכונות שלנו, או על כך שכספי הפנסיה שלנו איבדו מערכם לאחר שהושקעו בבורסה הקופצנית במקום באג”ח ממשלתיות, או על כך שמנהלי חברות ביטוח מקבלים, בין השאר הודות לדמי ניהול שערורייתיים המנוכים מכספי הפנסיה שלנו, שכר חודשי שאותו רבים מאיתנו מרוויחים ב-35 שנות עבודה. השורה התחתונה היא שגם בזירה הפוליטית וגם בזו הכלכלית, אין חלופה של ממש למעורבות מתמדת, המושתתת על אחריות קולקטיבית, על מידע ציבורי ועל סולידריות קהילתית. חיי קהילה מחייבים מינויים של שומרים, אך חיי קהילה ראויים מחייבים גם שמירה מתמדת על השומרים. ועוד משפט אחד, כדי למנוע אי הבנה: מידה גדולה של שוויון היא הערובה הטובה ביותר כנגד הימורים. אבל זו אינה מטרתה העיקרית: שוויון הוא דרך חיים טובה יותר, נאורה יותר והוגנת יותר בזמנים כתיקונם – שהם רוב הזמנים. את זאת כדאי להזכיר דווקא עתה, כאשר האליטות הפוליטיות והכלכליות ברחבי העולם משקיעות את כל כוח המוח שלהם בניסיונות לשדל את הגב` סמית` לחזור אל הסופרמרקט הסמוך לביתה בפרבר עירוני אמריקני, כדי שתפתח שם את ארנקה ותתחיל להניע מחדש את גלגלי הכלכלה העולמית. וכל זאת על מנת להחזיר אותנו בדיוק אל אותה נקודה בה היינו לפני מספר חודשים. אל “המצב הנורמלי”.


