על המתים בקור והדוגמה הסקוטית

אתמול בבוקר (ב`, 28 בינואר 2008), העיתון בישר: “שני חסרי בית נספו שלשום בלילה בשריפה במבנה נטוש ברחוב הרצל בראשון לציון. חסר בית אחד נשרף למוות והשני מת משאיפת עשן. ההערכה היא שהשניים הדליקו מדורה, בניסיון להתחמם, אולם נרדמו והלהבות אחזו בציודם”. לצד הידיעה הזו הופיעה ידיעה נוספת: “בת 83 מתה מקור בנהריה”.

בערב, החדשות בישרו שוב, “שני חסרי בית, אחד בן 35 בבת ים והשני כבן 50 בתל אביב, מתו אתמול בשל הקור העז”. בשבועות האחרונים הידיעות על חסרי בית המתים בקור הפכו עניין של שיגרה. אומדים את מספרם ב-10.

אם שמתם לב, כתבתי “המתים בקור” ולא “המתים בגלל הקור”. לכולנו קר בימים אלה, אבל הקור איננו הורג אותנו. לנו יש בית, (אינני מתכוון דווקא לפנטהאוז של עידן עופר אותו רכש ב-17.5 מיליון דולר או לדירת הפאר של שרי אריסון ששילמה עבורה 13 מיליון דולר), וברשותנו  האמצעים להתגונן מפני הקור, להתחמם.

אם כן, מה הורג את האנשים שמתים בקור? הורגת אותם העובדה שאין להם לא בית, לא מקלט ולא מחסה ראוי; שאין בידם את האמצעים להתחמם; שהם  עניים וחסרי כל. המדינה מפקירה אותם, ואילו החברה שלנו – גם את, גם אתה וגם אני – מפגינים אדישות כלפיהם.

בזכות תוכנית טלוויזיה ששודרה בשבת האחרונה בערוץ Arte למדתי לדעת שבארץ אחת ויחידה בעולם, באמצעות חוק, יחסית חדש, פועלים באורח מעשי למען רווחתם של ההומלסים. הכוונה לסקוטלנד שבה פועל חוק המחייב את המדינה, באמצעות הרשויות המקומיות, לממש את זכותו של כל האזרח לדיור.  משנת 2003 פועל בסקוטלנד חוק ה-Homelessness Act שעניינו אחד: טיפול בחסרי בית.

קראתי את החוק וחומרים נוספים הנוגעים ליישומו בפועל. מאחר ואינני משפטן, אין ביכולתי לשפוט אותו בכלים משפטיים. כל הכוונה שלי היא להעיר את תשומת הלב לעבר ניסיון חיובי בסיוע לאנשים במצוקה.

חוק חסרי הבית בסקוטלנד מהווה צעד אחד קדימה בכל הנוגע לדאגה ולטיפול שהיו נהוגים בעבר בהומלסים בארץ זו. עד אז טופלו חסרי בית שהיו גם חסרי ישע כגון נשים הרות ומשפחות המטופלות בילדים קטנים. חוק חסרי הבית משנת 2003 הרחיב את יריעה, ומעתה מטופלים גם אנשים פגיעים נוספים כגון קשישים, אנשים הסובלים מדרגות שונות של שיטיון (דמנטיה), אנשים שהשתחררו מבתי הכלא, וצעירים בסיכון בגילאים 18 עד 20 הנתונים לסכנה של ניצול מיני וסחטנות אחרת.

החוק מופעל באופן הדרגתי. עד לשנת 2012 הוא יכלול את כל רבדי האוכלוסייה בסקוטלנד שאין ביכולתם להשיג דיור הולם באופן עצמאי. על הרשויות המקומיות מוטלת החובה לא רק לצפות שחסרי-בית יפנו אליהם, אלא הם נדרשים לאתר אותם ולדאוג שיהיה להם דיור הולם. בשלב הראשון, מוטלת עליהם החובה לפנות אותם ממקומות הסיכון בהם הם נמצאים כגון גנים ציבוריים, מעברי תת-קרקעיים של תחנות רכבת ומטרו, מרתפים של מבנים נטושים, וכדומה, ולהעבירם באופן זמני לבתי מחסה שמציעים גופים וולונטריים למיניהם; ואחרי כן, להבטיח להם דיור קבע הולם; ובמקביל, לטפל בבעיה שהפכה אותם לחסרי בית.

כבר השנה, החוק מאפשר, בין השאר, לשכן כל דורש בכל סביבה שהוא בוחר בה, ולאו דווקא באזור האדמיניסטרטיבי אליו הוא משתייך. מדוע? כדי לאפשר לאנשים אלה לחיות סמוך לקרובי משפחה שלהם ולהימלט מישובים מוכי אבטלה ואו המועדים לפורענויות כגון סמים, אלכוהול, אלימות.

נוסח החוק מגלה יותר גמישות ויותר חמלה כלפי חסרי-בית שהידרדרו למצב הזה שלא מרצונם. הכוונה למשל, למי שסולקו ממגוריהם בשל אי-פירעון חובות משכנתא לבנקים ובשל פיגורים בתשלום שכר דירה; או, כאלה שהסביבה שלהם מאשימה אותה בהתנהגות “אנטי-חברתית”. לאנשים אלה, מציעים מוסדות הרווחה פתרון דיור זמני; ובמקביל, הם גם מחפשים יחד איתם פתרון לבעיה שבגינה נותרו ללא קורת גג. שנה לאחר מכן, כדי לקבל דיור קבע,  נערכת בדיקה,  האם אנשים אלה עבדו למימון פירעון חובותיהם הכספיים. החל משנת 2012 כל חסר בית יהיה רשאי לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו שהוא יתבע מהרשויות לממש את זכותו לדיור.

אני מציע לארגונים חברתיים ללמוד את החוק משנת 2003 לשיכון הומלסים הנהוג בסקוטלנד ואת הדרכים ליישומו. כשהמטרה היא, להכין הצעת חוק דומה שתתאם את התנאים בישראל, ולתבוע מהרשויות לאמץ אותה הלכה למעשה, ומהר ככל האפשר. אסור  להפקיר את חסרי הבית לקור, לרעב, לעוני ולייאוש. המדינה והחברה חייבים לדאוג לצרכיהם של ההומלסים וגם של האנשים שאומנם יש להם קורת גג, אך אין להם את אמצעים להתגונן מפני הקור, הגשם ושאר פגעי הטבע. קבוצה אנושית גדולה בישראל שחייבים לטפל בה באורח מיידי בסערה המתחוללת בימים אלה היא האוכלוסייה הבדווית בנגב. נזכור, בשנים עברו, ילדים בדווים חלו ומתו בחורף הקר.