על הנהגה, גזע והמיסטיקה של הפוליטיקה
הצבעתי פעם ראשונה באמריקה. למרות שיכולתי להצביע קודם, תמיד הרגשתי מחוץ לקהילה הפוליטית ולכן היה נראה לי מוזר להצביע.
הפעם, למרות הזרות, הייתי בטוחה שאצביע לרלף נאדר. בגלל העמדות שלו נגד התאגידים, בגלל הסלידה שלי מהצבעה לרע במיעוטו, בגלל שלטון ההון. רציתי להצביע לנאדר מהראש. להשאר קוהרנטית עם העמדות הפוליטיות שלי שאני אוהבת לקרוא להם שמאל 360 מעלות.
והגעתי לקלפי, בבית ספר היסודי של פרינסטון. והצבעתי אובמה. עם הלב וגם עם כל הגוף.
הצבעתי אובמה בגלל היכולת לדמיין עולם אחר. לא כי אובמה יביא שינוי, לא כי הוא לא יהיה תלוי בבעלי הון, לא בגלל שיש לו פרקטיקות הנהגה שמתקרבות לדמוקרטיה משתתפת, לא בגלל התיקונים הקטנים שהוא מתכנן המערכת המס הרגרסיבית כאן. לא כי הוא ישעה את חקיקת החירום ויפסיק את סחרחורת הניין אלבן בן לאדן. אלא בגלל שנראה לי הכי חשוב שיהיו קטיגוריות חדשות שנוכל לחשוב דרכן. ונשיא שחור באמריקה הגזענית, זה מקריס קטיגוריות.
עבור לבנים רבים בארה“ב זה רחוק כמו לדמיין ראש ממשלה פלסטיני אזרח ישראל בארץ. כמו לדמיין מדינה אחת.
בניו גרזי האפורה, בקמדן וטרנטון, ערים של יאוש, אחוזי ההצבעה בשעה אחת בצהריים הם הגבוהים ביותר שהיו שם מעולם. בעיני, היכולת להעלות אחוזי הצבעה, לגרום לאנשים להאמין, אפילו בטעות, אפילו לכמה דקות שהשותפות שלהם משנה משהו היא חלק מהמיסטיקה של הפוליטיקה. אותה תנועה שסוציולוגים לא מצליחים להסביר, אותו רטט באויר שמזיז אנשים לעשות פעולה שלא עשו אותה מעולם.
ועם כל הציניות שיש לי כלפי המערכת הפוליטית האמריקאית, כלפי בחירות לאומיות בכלל והחשדנות שלי כלפי הבנית הסנטימנטים ומניפולציות פוליטית על בסיס של זהות, יש בתנועה הזאת, ברחש הזה, משהו מרגש, אולי אפילו מעורר תקוה. משהו שמזכיר שלא היום, ובטוח שלא בגלל ארצות הברית, עולם אחר הוא אפשרי.
כמו שארונדטי רוי אומרת “עולם אחר איננו רק אפשרי, היא כבר בדרך. ביום שקט אני יכולה לשמוע אותה נושמת”.


