ימי מלחמה הם ימים שבהם עדיף במיוחד להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, הדבר הזה נכון בעיקר אם אתה מתגורר בדרום לבנון או בצפון הארץ בישראל, מה שמכונה בימים אלה – “העורף”.
“עורף”, כמו מושגים כלליים אחרים: “טובת המשק”, “האינטרס הלאומי” ומושגים דומים, נועדו יותר להסתיר מאשר לגלות. “העורף”, אינו מושג שמתייחס לקולקטיב הומוגני, העורף אינו אלא החברה הישראלית ושלל פעריה. כך שבעוד חלק מהעורף יכול לעזוב את מקום מגוריו בצפון ולעבור לאילת או למרכז הארץ, את החלק האחר ניתן למצוא באחת מבירות העורף.
“בצפת למשל, יושבות במקלטים הציבוריים המשפחות החלשות. במשך שבוע הצטופפו בהם אימהות חד-הוריות לצד נרקומנים, חסרי בית, משפחות דתיות מרובות ילדים ואחרים, ואיש לא פתח את דלתות המקלטים במשך שבוע, כדי לבדוק מה צרכיהם. האם יש מזון לכולם ומזון לתינוקות בפרט? האם היו להם חיתולים להחלפה ותרופות? גם אם הבנק היה מגיע אל המקלט עצמו לא הייתה בכך תרומה,
כי לרובם אין חסכונות לשחרר כדי לרכוש מזון ותרופות, שהרי רוב יושבי המקלטים הציבוריים חיים מקצבאות בלבד”.
הפוליטיקאים המפליגים בשבח “עמידתו האיתנה” של העורף, הפקירו אותו לחלוטין. את הדאגה לחוסנו של העורף הם השאירו לבתי תמחוי, לאגודות צדקה, פילנתרופים, שדרי טלוויזיה ציניים ותאגידים כלכליים, שכפי שכתב כאן איציק לפני מספר ימים, גילו שפטריוטיזם היא דרך אפקטיבית למיתוג מסחרי וקידום מכירות. המדינה שחובתה לדאוג לצרכים הבסיסיים של אזרחיה במצב חירום נעלמה. היעלמותה אינה פתאומית, לאחר כעשרים שנה של מדיניות כלכלית שעיקרה הרעבת השירותים הציבוריים ומנגנוני הרווחה, התעללות בעובדי מוסדות ציבור ועובדי רשיות מקומיות, פרימת רשת הביטחון הסוציאלי ושוד נכסי המדינה על ידי קבוצה קטנה של בעלי הון, לא נותר בעורף מי שידאג לעורף. אותו “עורף” חסון וגיבור שזוכה בימים פטריוטים של קטיושות ורקטות לשבחים וחנופה, מכונה בימי שלום על ידי שרי ממשלה, אנשי האוצר ועיתונאים כלכליים אוסף “פרזיטים” ו “בטלנים מרצון”.
אפרופו עיתונאים כלכליים, או יותר נכון עורכים בכירים לחברה וכלכלה, היום אני קורא אצל עורך בכיר כזה בעיתון “הארץ” את הדברים הבאים:
“ מדינה אינה יכולה להניף את כל הדגלים בבת אחת. היא אינה יכולה גם לממן את המלחמה, גם לקבל את הדרישות התקציביות החדשות של מערכת הביטחון, גם לשלם את שכרם של עובדי הצפון, גם לפצות את המפעלים והעסקים בגין אובדן תפוקה ורווחים וגם לבצע את השינויים החברתיים החשובים בתקציב 2007. זה פשוט בלתי אפשרי.
מי שינסה לבצע את הכל בבת אחת יגרום לפריצת תקציב ולעלייה חדה בגירעון. התוצאה תהיה חמורה. נאבד בבת אחת את אמון המשקיעים, דירוג האשראי של ישראל יירד, והמשק, שכבר עכשיו סובל מהאטה, ייקלע למשבר פיננסי חמור – ולמיתון”.
אחת הפרשנויות לממבו ג`מבו הכלכלי הפנדמנטליסטי השגור הזה היא שעמידתו האיתנה של העורף והקורבנות החברתיים והכלכליים שיידרשו ממנו בעתיד לא נועדו אלא להגן על אמון בעלי ההון והמשקיעים ולשמור על אמינות בקרב חברות דירוג האשראי הבינלאומי.
ואם בעורכים כלכליים עסקינן, הנה זוטא כלכלית שנתקלתי בה אתמול. אחד מהקונגלומרטים התקשורתיים הניאו ליברליים בישראל – משה פרל, שהוא, בין היתר, העורך והפרשן הכלכלי של “מעריב”, ועורך ומגיש התכנית הכלכלית של גלי צה”ל, התמנה בימים אלה, ושאף אחד לא יחשוד חלילה שמינוי זה קשור בדרך כלשהי לעמדותיו הכלכליות של מר פרל, למנכ”ל איגוד הבנקים.
באגף התקציבים באוצר זועמים, משרה בכירה בענף הבנקאות אמורה להיות בדרך כלל התחנה הבאה במסלול הקריירה שלהם.