על הקשר בין אמון, מתקפות מנע ופאשיזם

יש הטוענים נגד הימין הלאומני בכך שמייחסים לו אי-ראציונליות. זה יותר מדיי פעמים לא מדוייק. טיעוניו לא פעם בנויים לתלפיות.

נדמה שהסוגייה נסובה בעיקר סביב המעמד שיש בהסברה הימנית לתכונה האנושית של נתינת אמון – היכולת, הצורך וההגיון שבנתינת אמון באחר.

נקודת המוצא האנושית לדיון צריכה להיות כזו: למרות שנתינת אמון באחר עשוייה להיות טעות פטאלית במקרים מסויימים, מידה מסויימת של אמון באחר היא תכונה הכרחית על מנת להתנהל בעולם. אם היינו יוצאים בקביעות מתוך נקודת הנחה שלילית ומניחת רע, ביחס לכוונותיהם של אנשים או קבוצות שאנו נתקלים בהם ביומיום, מצבינו היה בלתי נסבל.

גם לו היינו מניחים תמיד כוונות רעות, בקיצוניות מוחלטת, לגבי אנשים שאכן הזיקו לנו או איימו עלינו, מצבינו היה רע. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו כל נהג הגון היה מניח שהנהג שקרא לו ברמזור “אני יהרוג אותך יא בן-זונה”, אכן מתכוון אופרטיבית להרוג אותו בזמן הקרוב? הקטל בכבישים היה עולה בצורה דראסטית ולאוו דווקא בשל תאונות. גם זה סוג של אמון, שאיננו אמון במובן המקובל – לא מדובר באמון באותו שרץ, אלא אמון בכוחן של נורמות חברתיות מחד ושיקולים תועלתניים מאידך, ופסיכולוגיים לסיום, ליצור פער ברור בין הצהרותיו הרברבניות של הנהג המקלל, לבין כוונותיו המעשיות (וזה לא מכוון על מנת לומר משהו על הסכסוך האזורי שלנו).

בכל מקרה, לא פעם יש מצבים שבהם הרבה יותר קשה לתת אמון, וכלל לא בטוח שזה חכם או משתלם (למשל כשהוכחה כוונה אופרטיבית רעה). מהסיבה הזו יוצאים הרבה אנשים, ארגונים, מדינות ו”יישויות” קולקטיוויות אחרות ל”מתקפות מנע”. מהן מתקפות מנע? מתקפות של הגנה עצמית מפני מה שטרם נעשה לי. לא תמיד זה שגוי, אך תמיד מסוכן ומועד לגלישה במדרון חלקלק.

טיבן של מתקפות אלו הוא שהן נראות בהירות, ראציונליות ומוסריות לחלוטין ל”מותקף העתידי” (שהוא בעצם התוקף), אך לא פעם נראות ברוטאליות, אכזריות ושרירותיות ל”מתקיף העתידי”, שהוא למעשה המותקף בפועל. גם לגורמים שלישיים מהצד נראים לא פעם מתקפות כאלו כאכזריות לשמה.

כמובן, יש מצבים מורכבים יותר, למשל: צד א` דחף את צד ב`, צד ב` דחף חזרה, צד א` קילל, צד ב` הניח כי כעת צד א` יוציא אקדח וירה בו, לכן צד ב` מוציא רימון יד וזורק על צד א`. כאן התוקפנות אכן הייתה, אבל המתקפה העתידית שדמיין צד ב` – שליפת האקדח והירי על ידי צד א` – כבר איננה קשורה באמת למתקפה שאכן חווה. בתועדתו חלה קפיצת מדרגה. צד ב` גם ביטל את ההבדל המוסרי המוחשי בינו לבין מתקיפו.

קשה לדעת מתי בדיוק מתקפת מנע אכן מוצדקת, מה שברור הוא מתי הן יוצרות צורת מחשבה שצפויה להוביל לפאשיזם: כאשר, בין שמתקפת המנע מוצדקת או לא, ההנמקות לביצועה מופרכות – כלומר מציגות הגיון שחורג מהצורך לעמוד בקרטריונים שיראו סבירים לצד שלישי שאינו מעורב; כשהמתקפה חורגת מהמידתיות והסבירות, וכשהצד המתקיף מתקפת מנע שם עצמו עיוור להבנה כי הצד שמולו מגיב מתוך – או עלול לפתח את – אותם מנגנונים של חוסר אמון וחשד כלפיו – מה שמוביל למתקפת מנע הפוכה וחוזר חלילה.

כאשר אלו מתפתחים, הרי שגם אם מתקפת מנע מסויימת הייתה מובנית בנקודת זמן נתונה, הלך המחשבה שפיתח אותו צד בעקבות החשד שנוצר, שיחרר אותו באחת מהצורך להבין את האחר. מכאן מתנתק ההגיון המתגונן מהמצבים הקונקרטיים שבגינם דרושה הגנה, והופך להגיון-על, סיפור-על, תבנית דרכה מבינים את המציאות – אני המתגונן, המותקף, הקורבן; הצד השני הוא מתקיף ומסוכן.

כלומר הטיעונים להצדקת מתקפות הנגד עוברים בצורה מובהקת מהמישור של הערכת מצב למישור הסמלי והמהותני. בשלב הזה הצד שכנגד מסמל סכנה יציבה ותמידית, ולכן כל מתקפה עליו היא א-פריאורי מתקפת מנע. כעת ניתן לאט לאט לפתח אתוס של תוקפנות לשמה, ללא צורך בהתנצלות. הפאשיסט תמיד מתחיל בלראות עצמו כקורבן מתגונן, אך מתנתק מההגיון ההגנתי לעבר אובססיה התקפית.

במציאות מורכבת כמעט תמיד ימצאו נקודות אחיזה עובדתיות – לפעמים בשפע – על מנת לתמך את הנראטיב הדורש מתקפת מנע. במקביל, תמיד יתקיימו מספיק מנגנוני הכחשה על מנת להתעלם מהנקודות העובדתיות שלא מתאימות לסיפור שפיתחנו. ממש כמו במקרה של אלו הטוענים בשם היכולת להגיע בפשטות לשלום-עכשיו-ומייד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך אלו הטוענים שלא ניתן אף פעם להגיע לשלום.

כמו באמון עיוור כך גם בחוסר אמון דוגמטי חל טשטוש בין שאיפה, אידיאל או חשש טראומטי, לבין הערכת המציאות. אלו הכמהים לשלום נוטים לפעמים להתייחס למציאות כך ששאיפתם תראה ברת השגה מיידית, ואלו הרוצים מתקפת מנע מתכחשים, משכיחים או רואים כקונספירציה כל הושטת יד לשלום או רגיעה בצד השני. לטובת הראשונים ניתן לומר לפחות שבניגוד למלחמה שלום הוא דבר נהדר במידה והוא מושתת על צדק.

וכאן אנו מגיעים לעזה. השליטה על המרחב האווירי והימי של עזה היא מתקפת מנע מתמשכת, ללא הפסקה – רק עם הקלות כאלו או אחרות בתקופות שונות – של ישראל על שלטון החמאס. האם היא מוצדקת? – אם לעשות מעשה נבלה ולהתעלם מההקשר ההיסטורי שהוביל להתעצבות הסכסוך ניתן, במידה רבה, לומר שכן.

מצד שני, האם הגענו לאותו שלב בו אנחנו כבר אדישים ואף בזים לצורך לבחון את התנהגותינו לפי אמות מידה שמאפשרות את הצדקתה בפני צד שלישי בלתי מעורב? האם המתקפות שלנו חורגות מהמידתיות והסבירות? והעיקר, האם אנו שמים עצמנו עיוורים להבנה כי הצד שמולנו, הפלסטינים, מגיב מתוך אותם מנגנונים של חוסר אמון, חשד ושימוש במתקפות מנע (ובמקרה של הפלסטינים גם במתקפות על כיבוש ממשי)?

וחמור מכל, האם העברנו את השיח הפופולרי של מלחמות מנע מהמישור של הערכות מציאות – שטחיות ככל שיהיו – למישור הסמלי-מהותני? האם התחלנו לפתח תוקפנות וכוחנות לשמה?

תשובות כנות יוכלו למפות את מיקומה של החברה הישראלית ביחס לפאשיזם.