על חטא שחטאו לנו בזדון
דרך מעניינת מצאה תנועת ההתיישבות הלאומנית לסנדל את החברים בה בעל כורחם לגלגלי הציונות. במושבי העולים שנשלחו לשמור על הגבולות, אפשר לראות עד היום את העקבות הכואבים של הזנחה פושעת והפקרת אנשים לגורלם, משנות ה-50 ולאורך השנים.
בתור בשר תותחים, הגישה המדינה כמנה עיקרית את העולים מצפון אפריקה, לתוספת קצת בלקן ולקינוח עוד כמה גבולות זניחים אחרים. אלה נשלחו, משפחות שלמות, לאיזורים ללא תשתית, בנוף הררי ונאחזו בהבטחות שלא מומשו במלואן עד היום.

כמקורות פרנסה קיבלו העולים אמצעי ייצור שונים, אדמות חקלאיות שעליהם לעבד כדי שיניבו פירות, ומכסות לול לייצור ביצים שמאז שהוקמו עוד פועלים ככלובי סוללה אשר הוצאו מחוץ לחוק במדינות רבות בעולם. “הרפורמה בענף הלול”, אותה ניסה ליישם ח”כ שלום שמחון כשהיה שר חקלאות, אמורה הייתה לסדר גם את הפינה העקומה הזו. אך היא נגנזה או עודנה תקועה בוועדות בגלל חוסר רצון של המדינה לעזור לחקלאים ליישם אותה, כדי שעוד בעל הון ירוויח מכך שהם יוותרו על מקור הפרנסה הזה.
כדי שיהיה גג מעל לראש, קיבלו ראשי המשפחה של דור המדבר, שבאחת נחתכה מורשתם ונמחקו זכרונותיהם, מספר מוגבל של דונמים – חלק אדמה קטן נועד כדי לבנות את הבית, אשר לפעמים כבר היה סביב בית בנוי, ע”י הסוכנות או בידי פליטים פלסטינים, שגורשו משם מספר שנים קודם לכן. החלק הנותר, מחוץ לגבולות הכפר, יועד לגידול תוצרת חקלאית. באדמה הקשה, בקור העז, אפשרו להם לנסות ולגדל יבול. את האדמות העיקשות, השקו העולים בזיעת אפם ובמים גנובים, כשהם ישובים על קו הגבול ביישובי פלסטין הכבושה.
בני העולים, שסחבו על גבם את זרות ההורים, שכבודם נרמס וסיפורם הוכחש, המשיכו במשימה הלאומית, הלכו להילחם בצבא ושלחו גם את ילדיהם לשמור על הגבולות. הם חשו כנראה שמה שנתנו עד כה, אינו מספיק. לפעמים הם נפלו בקרב, כי זה היה אחד המחירים בצד המאמץ להילחם בדימוי של “המזרחי הדפוק”. בצבא נפגשו לראשונה, ובמנות כבדות, בנחת זרועו של כור ההיתוך: הבנה מחלחלת ודוקרת, שאינם כמו כולם, שיש מי שגדלו בתנאים טובים הרבה יותר, יש “בנים ובנות של” שלעולם לא יהיו שייכים אליהם. ארץ אחרת, יקום מקביל. אך הרעיון של “כור ההיתוך” היה מוכר משיעורי מולדת והיסטוריה ולכן המשיכו והוסיפו לשרת את המולדת, בדרכים שונות. מחפשים ללא הרף עוד ניסיון להיטמע, לקבל את האישור שהם כמו כולם.
אדם מוזר הוא האדם המשתייך לעם הציוני. ככל שיענונו, כן ירבה וכן יפרוץ.
באזור שבו גדלתי, “הנחיתו” עולים מטריפולי ליישובים קטנים, מבודדים ומרוחקים, עוד לפני שהיו כלי תחבורה פרטיים או ציבוריים. שיכנו אותם יחד בכפר קטן, בדיור-לא דיור, בין אדמות טרשים, בלא רגישות למצב שבו הם נמצאים: עולים מצפון אפריקה, בארץ חדשה, לבנה – שבה מתייחסים אליהם כאל אנשים שלא צריכים הרבה בשביל לשרוד, אולי כי הם באו מהכפר. אותה מערכת שהזניחה את הוריהם, מזניחה את מי שמאיישים את היישובים האלה היום. אמנם, בחלק מהמושבים יש אנשים מבוססים ומבוססים פחות, וחלקם נחשבים לאנשים ש”חיים טוב”. אך חלק גדול מאוכלוסיית “יישובי העולים” מתקיימת במצב מנטאלי של הישרדות. לפעמים, כמו שקורה באיזורים שכוחי-אל ומנהיגות, זה מגיע גם ליריות, במצב הקבוע של אין מדינה.
לגבי שאר הדברים להם זקוק אדם כדי להיות אדם, הם הפסיקו לשאול. מבחינתם, מה שיש להם עכשיו זה הרבה, לימדו אותם להגיד תודה על מה שיש כי ככה זה במדינה שבה מערכת הפחדה משומנת מקדשת את המובן מאליו כערך ולא מבקשת כלום לאזרחיה – מלבד בשרם ודמם.
סיפור ההיסטוריה האמיתי של העלייה והקליטה, ההשפלה וההפקרה של יהודי המזרח, היסטוריה הנאספת לאט לאט ובעמל רב, הוא נושא כאוב שממשיך להתקיים ולהיות מוכחש בו זמנית, מוזנח ומבוטל מצד הרשויות. כל הניסיונות לתקן את העוול ההיסטורי, הביאו את התושבים להיות תקועים עם כרטיס לכיוון אחד: את כל מה שקיבלו היו חייבים לעבד, לטפח ולבנות ולהשקיע כסף ועמל רב. הם שילמו, בנו, קנו ובעיקר – גידרו.

ועכשיו כל מה שיש להם הוא ההשקעה בגרעין התיישבותי שעתידו לא ברור.
זה אולי לא הדבר הכי פופולארי לכתוב, אבל סיפור ההתיישבות, הקליטה וההתפתחות שנעצרה לה אי שם בתחילת הדרך, כמו שאני מכירה אותו די מקרוב, נראה כמו דגם קטן, אך הרסני של הסיפור הציוני – גרסת הסיוט. למשפחות שלמות אין היום לאן ללכת. הם קמים כל בוקר וממשיכים, דור ועוד דור, לשאת את הכאב החשוף של טראומת ההגירה והעקירה, לחוות על בשרם את השקר הגדול ולראות איך נעלם לו באופק “החלום” והם נשארים לחוות את “ושברו”.


