על חרדים, חילוניים ובית המשפט העליון
בוקר פגשתי בבנק מכר ותיק, אנחנו מכירים למעלה מעשרים שנה. הוא פוליטיקאי ותיק ששימש גם במשך שנים רבות סגן יושב ראש המועצה של היישוב, המוציא והמביא של ש”ס ביישוב שלו שבו שוכנות שלוש ישיבות גדולות ואולפנא לבנות. “מה שלומך אברהם, אתה לא הולך להפגנה נגד בית המשפט העליון היום?” שאלתי, הוא ענה לי שהוא כנראה לא יילך, אין לו זמן. “תגיד לי”, הקשיתי”, לא אכפת לך שמפלים תלמידות מזרחיות?”; “אתה צודק שיש גזענות במוסדות החינוך האשכנזי”, הוא השיב, “אבל במקרה הזה אתה לא צודק”. “למה?” שאלתי, “כיוון שאני נגד הפליה של מזרחים, אבל גם אני לא הייתי שולח את הבנות שלי ללמוד עם התלמידות המזרחיות”. לנוכח ההשתאות שלי, הוא המשיך: “אתה לא יודע מי זה האנשים האלה, זה הבררה של הבררה, כל מיני חוזרים בתשובה מזרחים שנתקעו שם, משפחות תת רמה”. טיעון דומה מאד אפשר לשמוע מחלק מההורים בבתי הספר הייחודיים ובתי ספר סלקטיביים אחרים, הזוכים לגיבוי ממסדי ותמיכה כספית ציבורית. גם הם נמלטים מבתי הספר באזורי מגוריהם, גם הם לא מעוניינים ללמוד עם ילדים ממשפחות תת רמה. המשכתי להקשות עליו תוך שאני מתעלם מתשובתו האחרונה: “תגיד לי, איך זה שרשת החינוך העצמאי של האשכנזים נוהגת באופן גזעני כל כך ואתם שותקים, לא שומעים ציוץ אחד מאלי ישי. אולי זה בגלל שחלק גדול מהמנהיגות שלכם עדיין שולחת את הילדים שלה לישיבות האשכנזיות והם לא רוצים להסתכסך איתם?”; “זה נכון”, הוא אמר, “אבל זה לא המקרה המתאים להפגנה. חוץ מזה, תגיד לי הבג”ץ האלה לא מתביישים לדבר על גזענות? האדמונד לוי הזה שהוא גם דתי וגם מזרחי הוא הנציג היחיד של המזרחים והדתיים בבית המשפט העליון, אז שלא ידברו איתי על גזענות הצבועים האלה. שמעת אתמול את השופט חשין ברדיו? בושה וחרפה הבן אדם, אין לו מה לענות אז הוא מתחיל לצעוק. מה אתה צועק? תענה עניינית לשאלה”. התור לקופה הגיע ונפרדנו. טיעון הגזענות של בית המשפט העליון הפך להיות הג’וקר של החרדים בוויכוח. גם אני שמעתי את שיחת הבוקר ההיא ברדיו אתמול, המראיין שלא הבין משמאלו ומימינו בנושא השיחה, לבד מהתעקשותו שהוא נייטרלי ושחס וחלילה לא יובן שיש לו איזו שהיא עמדה בנושא, שוחח עם חבר הכנסת גפני והשופט בדימוס מישאל חשין. חבר הכנסת משה גפני, בנאום נסער, שבמהלכו הוא נוזף במראיין שלא יעז להפריע לו וזה אכן השתתק כמצוותו, העלה שני טיעונים מרכזיים שעלו גם מדבריהם של אחרים בסוגיה זו: הזכות לחופש החינוך, כלומר זכותם של החרדים כקהילה דתית לחנך את ילדיהם על פי דתם, שעבורם כפי שהם מצהירים גם הבוקר זה עניין שהוא בגדר קידוש השם. והטיעון השני, טיעון התקפי, שהרכב בית המשפט העליון הוא ביטוי של גזענות כלפי מזרחים ודתיים. השופט מישאל חשין שעלה לשידור מיד אחרי חבר הכנסת גפני, דיבר על סמכותה של המדינה, ובית המשפט העליון כמייצגה, במדינה דמוקרטית, ועל החובה לציית לפסיקת בית המשפט. כשנשאל על דברי חבר הכנסת גפני אודות אי ייצוג מזרחים ודתיים בהרכב שופטי בית המשפט העליון, התפרץ השופט ואמר למראייין שאלו “דיבורים של מוכרות דגים בשוק (לא ברור מדוע דווקא מוכרות ולא מוכרים), דברי שטות והבל”. מלבד ההתנשאות המעמדית שבדבריו של השופט, אכן כפי שטען מכרי מהיישוב, השופט לא ענה כלל לעניין. הגזענות של רשת חינוך העצמאית הינה פגיעה בעקרון השוויון וכך גם הייצוג החסר מאד של קבוצות אוכלוסייה משמעותיות באליטה המשפטית הינה בעייתית מבחינה עקרון השווויון. הפגיעות בערך השוויון בשני המקרים הן שונות, אולם אי אפשר לפטור את הטענה הזו בדבר תת ייצוג באמירה “שאלה דברי מוכרות דגים בשוק”. איך אמר מכרי, “תענה לעניין”, דבריו של חשין רק הדגישו את הצורך בייצוג הולם יותר בבית המשפט העליון וכך גם פסיקותיו. אני עוקב בשנים האחרונות אחר פסיקת בית המשפט העליון ובתי משפט מינהליים אחרים בעניין החרדים. חלק מפסקי הדין הללו, שהשופט מישאל חשין כתב בהם את פסקי הדין המרכזיים, הם בעייתיים מאד בלשון המעטה. כך למשל בפסק דין בעניין רשת גני חב”ד, שם נדון עניין החלת יום לימודים ארוך בגני רשת חב”ד. חוק יום לימודים ארוך הוחל ביישובים מסוימים, אולם לא בגני הרשת באותם יישובים. הרשת עתרה לבג”ץ בטענת הפליה, בית המשפט קבע שאין כאן אפליה ואם ההורים הללו מעוניינים ביום לימודים ארוך קיימת עבורם בחירה, הם יכולים לבחור לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים. כמובן שאופציה כזו לא קיימת עבור הורים חרדיים, המשמעות של חברות בקהילה חרדית היא שילדיך לומדים בבתי ספר של הקהילה, משפחה שתשלח את ילדה למוסד חינוכי ממלכתי תאבד את חברותה בקהילה. טיעונים דומים של השופט עלו בעניין אחר, עניין בית”ר עילית, שם דובר על חוק ארוחה יומית, מה שנהוג לכנות מפעל ההזנה. גם כאן החוק הוחל ביישובים מסוימים אולם לא בבתי הספר של רשתות החינוך החרדיות, עירית בית”ר עילית עתרה לבג”ץ וגם כאן כתב השופט חשין שילדי היישוב, המדורג באשכול הסוציו אקונומי הנמוך ביותר, לא יזכו לארוחה יומית, ואם הם מעוניינים בארוחה יומית שיואילו וירשמו אותם לבתי ספר ממלכתיים. שלילת ארוחה יומית מילדים עניים הזכאים על סמך טיעון הבחירה הינה בלתי מוצדקת מוסרית ומשפטית. אבל כידוע החרדים לא פרייארים ואת מה שהם מפסידים במגרש המשפטי הם מצליחים להשיג די בקלות במגרש הפוליטי שבו הם אשפים וירטואוזיים. בעקבות פסקי הדין הללו הם העבירו תיקוני חקיקה שדאגה להפוך את פסיקת בג”ץ בשני עניינים אלו. סוגייה מורכבת יתר שהעסיקה את בית המשפט העליון למעלה מעשור היא סוגיית לימודי הליבה. הכל החל בעתירתו של חבר הכנסת פריצקי, זולל חרדים ידוע, שעתר לבית המשפט העליון בטענה שאם החרדים לא מלמדים במוסדות החינוך שלהם את תכנית הליבה אזי על פי החוק (חוק חינוך ממלכתי) הם אינם זכאים למימון מוסדות החינוך שלהם. לא אלאה את הקוראים בעתירות השונות בעניין זה, בקרבות הפוליטיים וההתנהלות השערורייתית של משרד החינוך, בעיקר בתקופתה של שרת החינוך יולי תמיר, בסיכומו של דבר, לאחר דחיות של שנים ועתירות שונות עמד בית המשפט העליון להכריע, ולדעתי בצדק, שעל מוסדות החינוך החרדיים ללמד את תכנית הליבה (הכוונה הייתה בעיקר לישיבות הקטנות, 26,000 תלמידים בגיל התיכון, כיוון שההנחה הבעייתית הייתה שהתלמידים והתלמידות האחרים במוסדות החינוך החרדיים לומדים את תכנית הליבה). אולם כפי שציינתי קודם, החרדים לא פרייארים, ימים ספורים לפני החלטת בית המשפט הם הצליחו להעביר בכנסת חוק בשם חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים , הפוטר אותם כקהילה תרבותית ייחודית מללמד את תכנית הליבה לבנים בגיל התיכון. מעניין שהקבוצה התרבותית היחידה המוגדרת כקבוצה תרבותית ייחודית בחוק, זו הקבוצה החרדית. הערבים למשל על מנת לזכות בהכרה כקבוצה תרבותית ייחודית צריכים להגיש בקשה ולקבל את אישור השר להכרה כזו. איך הצליחו החרדים להעביר חוק שערורייתי כל כך? הם פשוט עשו מה שהם יודעים לעשות היטב, הם בישלו דיל עם חברי הכנסת החילוניים, כך למשל הם השיגו את תמיכת מפלגת העבודה בחוק, תמורת תמיכתם במינוי חבר הכנסת אבישי ברוורמן ליושב ראש ועדת הכספים. לחברי כנסת חילונים המופקדים על האינטרס הציבורי יש מחיר נמוך מאד, אתה יכול לקנות עשרות מהם תמורת חלוקת שלל עלוב. בעבר כתבתי כאן על חשיבות תכנית הליבה, למרות השימוש המניפולטיבי במושג בזה במציאות הפוליטית הישראלית, בחברה הדמוקרטית, היא חיונית למימוש אינטרסים מרכזיים מאד של הילדים, שהם לעיתים אינטרסים נפרדים מאלו של הוריהם וקהילתיים, והיא בגדר תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה מבחינה זו חופש החינוך, שחבר הכנסת גפני ואחרים במחנה החרדים מנפנפים בו אינו חופש מוחלט זכותה של מדינה דמוקרטית להטיח את האינטרסים של הילדים, למשל האינטרס של הילדים, מאוחר יותר, לבחור באורח החיים שאותו הם רוצים לאמץ והאינטרס של חברה דמוקרטית לחנך אזרחים שימשיכו את קיומו של הסדר הדמוקרטי. אגב טיעונים חשובים אלו כמעט ואינם קיימים בדיון הציבורי בעניין הליבה, כל מה שמעניין את החילונים זה שהחרדים יפסיקו להיות פרזיטים וייכנסו לעולם העבודה, לחילוניים נוסח שינוי והדבר בא לידי ביטוי גם בעמדתה של שרת החינוך יולי תמיר, לא אכפת שהחרדים ימשיכו לחנך במערכות החינוך שלהם ילדים בורים עם נטיות גזעניות ועולם אנטי דמוקרטי חשוך, העיקר שיצטרפו לשוק העבודה. פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ההפלייה בעמנואל היא נכונה ומוסרית. פסק הדין בעניין “נוער כהלכה” הוא פסק דין מנומק וצודק. כפי שפסק הדין היסטורי בענין Brown vs. Board of Edcuation, על מניעת אפליית שחורים במוסדות חינוך אמריקאיים הוא צודק. מערכת החינוך העצמאי מפלה במשך עשרות שנים תלמידים ותלמידות מזרחיות. בעבר, ביוזמת חבר הכנסת רן כהן הוכנס תיקון לחוק, תיקון האוסר הפלייה על רקע עדתי בעקבות מקרי הפלייה בוטים רבים שהתרחשו לאורך השנים במוסדות החינוך של רשת החינוך העצמאית, גזענות והפלייה שהפכו הבוקר באופן מעוות למאבק לקידוש השם. באופן אירוני ההפליה הזו הייתה גם אחד הגורמים המרכזיים להקמתה של תנועת ש”ס, שעם השנים הופכת יותר ויותר לתנועה חשוכה שיחס לערך השוויון משתווה ליחסה של אגודת ישראל לערך זה. לכן אין זה פלא שראשיה, כשפי שנאמר ילדיהם מאכלסים את הישיבות האשכנזיות האיכותיות, מגמגמים בימים אלה. מצערת הרבה יותר שתיקם של חברות וחברי כנסת חילוניים, שכנראה לא רוצים לסכן את העסקה הפוליטית הבאה עם חברי הכנסת החרדיים.


