על יושב הראש החדש של מרצ
חיים אורון, ג`ומס כפי שתמיד קראו לו בקיבוץ, הוא איש מורכב. מצד אחד הוא האיש שהביא לפני כשלושה עשורים את בשורת ההפרטה לקיבוצים. אליעזר פישמן, שקנה אז בזול מכל הבא ליד, חייב לו את הפיכתו לאיל-הון, ויש לאורון גם מניות יסוד בהפיכתו של עו”ד שרגא בירן לאיל-נדל”ן משגשג. אורון המשיך במהפכת ההפרטה בכל הצבעותיו על ענייני קרקעות הקיבוצים והמושבים בכנסת, והיחיד במפלגתו שקרא תיגר על כך היה הח”כ לשעבר אילן גילאון, שגם שילם את המחיר וסולק מהכנסת.
מצד שני, ויש צד שני, אורון הוא אחד המובילים של החקיקה החברתית בכנסת, בעיקר חקיקה הנוגעת להגנתם של קשישים. אינני מזלזלת בכך. הוא גם שימש במשך שנים חיץ אפקטיבי יחיד נגד זלילת תקציבי המדינה על ידי מפעל ההתנחלויות הפורח. לא פעם הוא היה הקול היחיד שהושמע נגד מדיניות העוד עז ועוד דונם של משרד הבטחון שהפקיע אדמות של פלשתינאים לצרכי בטחון לכאורה. בניגוד לח”כים אחרים במרצ, אורון התאפיין בעבודת תחקיר ושטח שקטה שהשיגה תוצאות, עם פחות תקשורת ויחסי ציבור.
בעוד שיוסי ביילין ויוסי שריד תמיד נחשבו לנטע זר, אורון הוא בשר מבשרה של מרצ-מפ”ם. בחירתו מקבעת את האנומליה הקיימת היום במפלגה, המדברת על שיוויון וצדק אך דה-פקטו מייצגת בעיקר את האינטרס של התנועה הקיבוצית, שהם כ-3 אחוז בלבד מהחברה. מבחינה זו מרצ היא אכן מפלגה סקטוריאלית-עדתית, שבמשך שנים שלטו בה האדמ”ורית שולמית אלוני ושני האדמ”ורים ממפ”ם מאיר יערי ויעקב חזן. שני האחרונים, אגב, היו מתהפכים בקברם אם היו רואים מה עשתה ההפרטה לקיבוצי השומר הצעיר.
ואגב, בניגוד למה שכתב כאן אחד המגיבים, מרצ היא מפלגה מובהקת של קבלני קולות – יהודים, ערבים ודרוזים, קיבוצניקים ועירוניים. בלעדיהם שום דבר לא זז במפלגה. מי שלא מאמין מוזמן לצפות במסעדת “השובך”, שבשכונת רמת ישראל בתל אביב, בכל פעם שהבחירות במרצ מתקרבות, ולשמוע איך נסגרות שם עסקאות.


