על מחשבתו המוסרית של ירון לונדון

בסוף השבוע האחרון התפרסמו לא מעט מאמרים על התנהגותה של התקשורת בשישים השעות האחרונות של המלחמה האחרונה, על התנהגותם של בן כספית, ארי שביט, אהוד יערי, רוני דניאל, דן מרגלית ואחרים. בתרבות תקשורתית דמוקרטית ראויה, הקלון הציבורי היה צריך לגרום לאנשים הללו לבצע שינוי קריירה חד ולהיעלם מהנוף הציבורי, בישראל מעמדם של “אושיות תקשורת” אלו רק הולך ומתחזק. ירון לונדון הוא עיתונאי נוסף שקרא לממשלה לצאת למבצע צבאי בשעות האחרונות של המלחמה . לאחרונה הוא גם קרא להחרפה דרסטית במהלומות על עזה.

אהוד אשרי ביקר אותו על כך ב”הארץ” והבוקר ירון לונדון מגיב לביקורת זו בעיתון במאמר “פיקחון אכזרי עדיף” בו הוא מצדיק את עמדתו באמצעות הטיעון המרכזי הבא:

“בהתכתשויות עם הפלשתינאים בעזה הרגנו כאלף איש, שמחציתם לא נשאו נשק ורובם לא היו מעורבים בלחימה. מכיוון ששיטות הלחימה שלנו אינן מביאות להכרעה, אין ספק שימותו עוד המוני אנשים שאינם לוחמים בנו לחימה אקטיווית. אם אני צודק בהערכתי שאפשר לעקר את רצון הלחימה של אנשי הטרור בעזרת פעולות קשות בהרבה, כי אז פעולות המסווגות על ידי אשרי כבלתי מוסריות יצילו את חייהם של יהודים וערבים.

והרי לכם פרדוקס: התנהגות הנשפטת על ידי אשרי כמוסרית, תגרום למותם של אנשים רבים יותר מהתנהגות הנשפטת על ידו כבלתי מוסרית. את הפרדוקס הזה אפשר להתיר בעזרת שני טיעונים: או שהגדרתה של התנהגות מוסרית אינה מותנית בתוצאותיה, או שאשרי טועה בשיפוטו המוסרי. דעתי היא שאי אפשר לנתק כלל מוסרי מן התוצאות הנובעות ממנו, וכי אשרי והמחזיקים בדעותיו גוזרים עלינו מוסר ישועי, שהוא היפוכו של מוסר.”

חשוב לבחון את טיעונו המוסרי המרכזי הזה של לונדון כיוון שהוא מייצג את דרך מחשבתם של רבים, ביניהם קובעי המדיניות שבסמכותם ליצור “החרפות דרסטיות במהלומות על עזה”.

העמדה של לונדון מבטאת גישה תוצאתית קיצונית למוסר, שמשמעותה: שמוסריותו או אי מוסריותו של מעשה או מדיניות נקבעים על פי תרומתם לתוצאה רצויה, במקרה של לונדון התוצאה הרצויה היא הצלת חיי אדם.

בשיעורי מבוא לתורת המוסר נוהגים להביא את הדוגמה הבאה על מנת להפריך את העמדה השכיחה הזו. אדם תם ובריא הולך ברחוב, אנחנו יכולים לאחוז בו ולגרור אותו בכוח לחדר הניתוחים בבית החולים הקרוב ולהוציא מגופו לב בריא, כבד ושתי כליות שיצילו את חייהם של ארבעה חולים הממתינים להשתלת האיברים הללו, איברים שבלעדיהם הם ימותו תוך זמן קצר. על פי הגישה התוצאתית שלונדון מחזיק בה יש הצדקה מוסרית לעשות זאת כיוון שאנו מצילים את חייהם של ארבעה אנשים לעומת מותו של אדם אחד בלבד. רובנו המכריע, אני מניח, מחזיקים בעמדה שמעשה או מדיניות כאלו הם בלתי מוסריים בעליל כיוון שאנו סבורים שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לשום אדם, ואנחנו לא סבורים שמעשים אלו הופכים למוסריים כיוון שהם מובילים לתוצאה של הצלת חיי אנשים רבים יותר כלשונו של לונדון.

הבחנה בסיסית מרכזית בדיון המוסרי על מלחמה שלונדון מתעלם ממנה,שקיימת עוד מימיו של הפילוסוף אגוסטינוס, הבחנה שעוגנה מאוחר יותר במשפט הבינלאומי ומצויה באמנות בינלאומיות שונות שגם מדינת ישראל חתומה עליה, היא ההבחנה בין הצדקת המלחמה ומטרותיה (jus ad bellum)  לבין הצדקת ניהול המלחמה (jus in bello) .

ניתן להצדיק יציאה של מדינה למלחמה מנימוקים של הגנה עצמית אולם עדיין להתנגד לאופן הבלתי מוסרי שבו מנהלת מדינה זו את מלחמתה, או ניתן שלא להצדיק את היציאה למלחמה ומטרותיה ועדיין להצדיק את אופן ניהול המלחמה. לונדון עיוור לחלוטין להבחנה מוסרית ומשפטית בסיסית זו. מהבחנה זו נגזרת גם ההבחנה בין מוסריותם של מעשי מלחמה שונים, כך למשל הפצצה ופגיעה באוכלוסיה אזרחית נחשבים לבלתי מוסריים ובלתי חוקיים גם כאשר המלחמה ומטרותיה צודקות. הבחנה זו היא שגורמת לנו להתייחס, בין היתר, לירי על שדרות כאל פעולה צבאית בלתי מוסרית ומקוממת. אני מניח שחלק מחברי החוליות יורי הקסאמים, או אנשי החיזבאללה, מחזיקים בטיעון המוסרי של לונדון, כלומר שהירי על שדרות או חיפה יביא באיזשהו זמן עתידי לכך שפחות אנשים ימותו באזור. גם הם וגם לונדון עיוורים לחלוטין להבחנה המוסרית הבסיסית הזו.

והערה אחרונה, אני מקנא בלונדון על יכולתו המופלאה לחזות בעבר שהמבצע הקרקעי הצבאי בלבנון יביא לבסוף לתוצאות מוסריות ראויות יותר, וניצב מלא השתאות לנוכח פקחונו המדעי המספק לנו את התחזית שהחרפה דרסטית של פעולות ההפצצה וההרעבה של אוכלוסיה אזרחית תוביל אותנו, יהודים וערבים, לעולם מוסרי ראוי יותר.