על מערכת הבחירות לעיריית ירושלים

מה הן הבעיות המרכזיות העומדות לפני הבוחר בבואו להחליט על הרשימה הנכונה לתמוך בה? להבדיל מערים אחרות, בירושלים שאלת היחס לאזרחים הפלסטינים מהווה נקודה מרכזית. א) מה תגיד הרשימה לגבי ההזנחה השיטתית והבוטה של רשת החינוך, התברואה והרווחה של תושבי העיר הפלסטינים שחלקם תושבי ירושלים ללא תעודת זהות כחולה וחלקם עם תעודת זהות כזו. ב) מה תגיד הרשימה בנושא הרס הבתים “הבלתי חוקיים” אצל הפלסטינים  שהעירייה עוסקת בו מפעם לפעם ובאופן שיטתי.  בעיות החינוך בעיר גם הן מהוות נקודה מרכזית נוספת. הפערים הולכים וגדלים. אזורי הרישום נפתחים, האפשרות לילדי האליטות ללכת לבתי ספר מיוחדים הולכת וגדלה. מצוקת דיור קשה במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות. הדיור הציבורי על הפנים, וחברת פרזות לא יכולה להשתמש בכספי דירות הדיור הציבורי שנמכרו לבניית דירות חדשות בדיור הציבורי. ישנן הבעיות “הירוקות” כמו התמיכה העקבית הזכורה לרע של אולמרט באינטרסים של הקבלנים והעסקים בירושלים נגד האינטרס של הציבור הרחב (המצב היה טוב קצת יותר בימי לופליאנסקי. יש גם הרבה בעיות של שכונות המעמד הבינוני אבל לאלה אינני נכנס כאן).

לגבי הבחירה בראש העיר שינסה לענות על כל הבעיות האלה, אני די במבוכה. לגבי אריה דרעי הייתי מסתפק במאמר של מאיר בביוף (ראה למעלה) ובדיון שבעקבותיו. אשר לשאר המועמדים: ברקת איש ימין לפי מיטב העמדות שביטא, קשה להניח שישנה את מדיניות הרס בתי הפלסטינים. זכור גם מאבקו לפתיחת אזורי הרישום כדי שבנותיו תוכלנה ללכת לבית הספר שהן רוצות בו. בטענה שבחירה כזו בבית הספר שרוצים היא יותר דמוקרטית. זוהי כמובן הדמוקרטיה המריטוקרטית שברקת תומך בה. קשה לצפות כמה גרועה יותר יכול להיות מדיניות העירייה עם כניסתו של איש העסקים ברקת שינהל עירייה כמו שמנהלים עסק. אשר לנושאי  הכפייה הדתית,  אני מאמין שהן דרעי והן פורוש ישמרו על הסטאטוס קוו מטעמים רבים ושונים: קשה לי להאמין שהם רוצים את ירושלים כעיר חרדית במאה אחוז,  ונדמה לי שלשניהם יהיה אינטרס לשמור על שקט תעשייתי עם הציבור החילוני. בכל מקרה מכל המועמדים לראשות העיר לא תבוא הישועה לגבי הנושאים החשובים באמת שפורטו למעלה (אולי להוציא את דרעי שעשוי לנקוט במדינות יותר קשובה לבעיות החברתיות) וזו הסיבה שחשוב להכניס למועצת העיר את האנשים שלפחות יאבקו לשינוי בכיוון הנכון מתוך ספסלי האופוזיציה.

 לגבי ההצבעה למועצת העיר אני מודה שהבחירה בין רשימת מר”צ לרשימה שאני בוחר בה, “הפנתרים השחורים”, היא בחירה קשה. להבדיל מהבחירות לכנסת בהן העמדות העקביות של חד”ש הן בנושאים חברתיים והן בנושאי הכיבוש והיחס לפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, מביא אותי לבחור ברשימה זו ללא התלבטות גדולה, בבחירות לעירייה אין כרגע רשימת חד”ש ברורה, ומצד שני חברי מועצת העיר של רשימת מר”צ, מנהלים מאבק עקבי ברוב הנושאים שצוינו קודם. מאבקם נגד הריסות בתים חד משמעי וחזק, הם נמצאים כשצריך לעזור לאוכלוסיות מוחלשות. למה בכל זאת אני בוחר וקורא לכל קוראי המאמר להצביע עבור ה”פנתרים השחורים”?

מנקודת המבט האידיאולוגית. המאבקים של איילה סבג-מרציאנו עד כה הוכיחו קו עקבי, נחוש ומתמשך, קו של מאבק רדיקלי למען האוכלוסיות המוחלשות ביותר, עם התייחסות ברורה לאפליה של המזרחים, ושל הפלסטינים, אבל תוך חיבוק חם לכולם. הרדיקליות של המאבקים האלה הזכירה במשהו את מאבקי הפנתרים השחורים מפעם (אם כי לא הייתה לצערי העוצמה ולא היה הגל התקשורתי וההמוני שהיו אז). לדוגמה, המאבק למען משפחות חד-הוריות (ברובן אמהות חד הוריות אבל לא רק),  שהתמקד בהקמת המאהל בבור שיבר, מבלי לקבל אישור מהעירייה, ונגד דעתה, כולל איומים לקנוס אותה. תהלוכות והפגנות מול משרד השיכון. מדובר באוכלוסייה המוחלשת ביותר, חלק  מהנשים והגברים החד- הוריים נאלצו לגור ברחוב. זה היה מאבק עקרוני ולא פרטני. מאבק למען זכות אזרח בסיסית, הדיור וגם מאבק פמיניסטי. מאבק לפתרון  בעיה כללית, ולא רק עזרה סוציאלית (אם כי היה גם שילוב של מאבק לפתרון הבעיה האישית). לצערנו לא קם גל של אוהלים של מחוסרי דיור כמו שהיה בראשית שנות התשעים. אבל חשיבות המאבק הזה גדולה עוד יותר דווקא כאשר הכוחות החברתיים והתנועות החברתיות נמצאים בירידה לנוכח כוחו העולה של הניאו-ליברליזם. מנקודת המבט שלי המסר, השיח, שהיה במאבק הזה הלכו רחוק יותר ממה שהולכים הכוחות החברתיים המגולמים ברשימות אחרות. חשוב לזכור שבהפגנות שהתקיימו סביב המאבק למען המשפחות מחוסרות הדיור, לקחו חלק גם נפגעי מדינות הדיור המפלה, מחוסרי דיור ערבים מיפו ופלסטינים ממזרח העיר. הפגנות משותפות כאלה עם מסר אוניברסאלי ברור לשוויון לאדם באשר הוא אדם, די נדירות בימינו. על הקו הרדיקאלי החברתי, האומץ, הנחישות והעקביות של מאבקה, מגיע לאיילה להיכנס למועצת העיר.

פוליטיקה אלקטוראלית. כשהולכים לבחור ראש  ומועצת העיר צריכים להיות מעשיים. אני מניח שרשימת מר”צ בכל מקרה תכניס שניים או שלושה (ואולי יותר) חברי מועצה. אני מניח גם שלא נכון לעשות כאן את השיקול של “הציווי הקטגורי”. במילים אחרות אני מניח שרוב חברי מר”צ אינם רדיקליים עד כדי כך שיתמכו בפנתרים השחורים. כמו כן אני מניח שיש סיכוי להכניס את הנציגה הראשונה של רשימת הפנתרים השחורים, כלומר לעבור את אחוז החסימה (אמרו לי שזה משהו בסביבות 8000 קולות תלוי באחוז ההצבעה), אבל לא יותר מכך. כלומר בפועל מי שמצביע/ה “פנתרים שחורים”, עשוי/ה להכניס את איילה סבג-מרציאנו למועצת העיר מבלי לפגוע אנושות ברשימת מר”צ. מצד שני חשוב לתת כוח פוליטי למאבק “הפנתרים השחורים” בימים שלצערנו שיש מעט מאבקים כאלה. החברות במועצת העיר עשויה להוות מנוף נוסף למאבק החברתי הזה ולתת כלים נוספים להצלחתו.

קריאה לתמיכה בהצבעה ובתרומה. אני קורא בזה לכל קוראות וקוראי המאמר לתמוך ברשימת “הפנתרים השחורים”. אם אתם/ן תושבי ירושלים הצביעו לרשימה זו למועצת העיר. אבל חשוב לא פחות העניין הדמוקרטי הבסיסי. רשימת הפנתרים השחורים היא אולי הרשימה היחידה שאין לה משאבים כספיים אפילו להירשם לבחירות (צריך להפקיד משהו כמו 21 אלף ₪). אני פונה לכול הקוראים והקוראות לשלוח תרומות כדי שיצטבר סכום שיאפשר לרשימה זו לרוץ בכלל. פרטים להלן:

הצ`ק צריך להיות על שם “הפנתרים השחורים”.

הכתובת למשלוח: איילה סבג

                         רח` בר-יוחאי 147/19

                         ירושלים.

כמובן שתישלח מיד קבלה בדואר חוזר.

מי שמוכן/מוכנה לעזור גם בהתרמה של אחרים מוזמן לפנות בשאלות לפרטים לכותב מאמר זה אל הכתובת: [email protected]