על מצבן של נשים בישראל ותירוצים

אתמול חל יום האישה הבינלאומי וגם בישראל נערכו כמה עצרות, בטלוויזיה החברתית אפשר לצפות בדברי טעם של נשים וגברים בנושא בשתי עצרות בנצרת ותל אביב. בשבוע האחרון פורסמו מספר רב של התייחסויות לנושא מצבן של נשים בחברה בישראל, וכרגיל התמונה אינה מרנינה, אלא שיש כאלה אשר גם הנתונים הללו אינם מבשרים לדידם את כישלונה של המדיניות הכלכלית הקיימת, וכדרכם הם מסנגרים עליה על ידי פרשנות פשטנית של הנתונים שהתקבלו.

הן משרד התמ”ת והן הלמ”ס פרסמו נתונים לגבי מצבן של נשים. בפרסום של התמ”ת נמצא שנשים רבות יותר מגברים פי 2.5 משתכרות שכר מינימום. נשים ערביות בכלל חוגגות יותר מ-50% מהן משתכרות עד שכר מינימום. עוד מעל ל-40% משתכרות בין שכר מינימום לשכר הממוצע כך שמעל ל-75% מן הנשים משתכרות עד השכר הממוצע המשק. בדו”ח של מרכז אדווה הדן בתקציב המדינה בעדשה מגדרית מדווח, בין השאר (בכלל כדאי לקרוא את הדו”ח כולו), ש-62.1% מן הנשים אינן מגיעות לסף המס, כך שכל אלו שמחוקקים חוקים שיהיו מבוססים על החזרי מס לנשים על גני ילדים, למשל, כאילו מתעלמים מהנתונים הללו, כי לפיהם רק מעטות תהננה מההטבה הזאת, אבל בנושא הזה צריך להרחיב במאמר אחר.

על פי הלמ”ס פערי השכר הגבוהים ביותר בין נשים לגברים הם דווקא במקצועות בהן ההשכלה היא רכיב חשוב,  למשל במשלח יד אקדמאי שכרם של נשים הוא 57.5 שקל לשעה לעומת 76.1 שקלים לגברים, ו-66.6 לנשים לעומת 81.7 לגברים במקצועות הניהול. בכלל חצי מהנשים עובדות בשישה מקצועות שנחשבים לנשיים, ביניהן הוראה, מזכירות, פקידות, זבנות וניקיון. הסגרגציה התעסוקתית במיטבה. אז כמו שכתבתי העובדות מדברות, אלא שהמדברים והמדברות בנושא, בחלקן/ם, מוצאים תירוצים למצב הגרוע הזה. 

האורקל מהארץ כותב שהנתונים אינם מבטאים אפליה אלא מצב עניינים טבעי עד כדי כך שהוא מעורר דימוי הנובע מחברת הלקטים ציידים: ” אבל האמת היא מעט יותר מורכבת ונעוצה במבנה החברתי שלנו, שבו ברוב המקרים הגבר הוא המפרנס העיקרי, שתפקידו להביא טרף הביתה. לכן הוא מוכן לעבוד שעות נוספות, לנסוע בדרכים ולעבוד בעבודות פיסיות קשות. הוא נמדד לפי כמות הכסף שיביא הביתה, לכן הוא גם אסרטיווי יותר בכל מו”מ על שכר”. לא רק זאת מרחיב המומחה לכל דבר : “ויש עוד הבדל אחד שמסביר את פערי השכר: ההשכלה. בחלק מהחברה שלנו, היהודית והערבית כאחד, הקניית ידע והשכלה לנשים אינה בראש סדר העדיפויות. ומאחר שיש קשר ברור בין רמת ההשכלה לגובה השכר, הפערים גדלים”. אלא שמה לעשות בדיווח של הלמ”ס נכתב כך: ” בשנת 2007 ל- 15.1% מכלל הנשים בנות 18 ומעלה היה תואר ראשון , לעומת 12.3% מכלל הגברים בני 18 ומעלה”. כל חמור שמצוי בנתונים יודע שנשים משכילות מגברים אם כך הטיעון של המומחה נופל, אבל לו כמו לחבריו וחברותיו זה לא ממש מפריע להמשיך לטעון טיעונים מוטעים.

כיון שיש נשים מצליחות מאוד בכלכלה הישראלית, אף שמספרן מועט, אפשר היה לצפות מהן לפחות להבנה כלשהי בנושא. אלא, שחלקן, משמיעות דברים בעייתיים, למשל, “”אני לא מחשיבה את המגדר כפקטור בבחירת עובדים”, הצהירה ברבר צדיק. “אני מאמינה שמי שטובה תצליח. חשוב לי לראות שיהיו מועמדות נשים אבל המוכשר ינצח. אין ספק שיש הבדלים בניהול בין גברים ונשים ברגישות, בעבודת צוות וביעילות. אבל מעבר לזה בתחום העיסקי אין הבדל. הדבר היחיד שמגביל נשים הוא תפקידים הכרוכים בנסיעות מסביב לעולם. נשים יותר קשורות לבית וקשה להן לעזוב לאורך זמן”.

הטובה או הטובה ינצחו, נו עולם מריטוקרטי במיטבו. אישה קצת יותר מודעת הייתה אומרת שתעדיף נשים טובות ותבנה את העבודה כך שנסיעות לחו”ל לא תפרענה לקידומן של נשים, כי אם לא מה שונה הטיעון שלה מזה של המומחה שלמעלה. 

גם נשים אחרות מן המצליחות הגיעו למסקנה שמאשימה, כרגיל את הנשים במצבן, “בפאנל בנושא “נשים בקדמת הכלכלה” השתתפו איריס בראל, מנכ”ל סטימצקי, לינדה בן שושן, יו”ר הדס ארזים, רות שטרית, מנכ”ל שטרית מדיה גרופ ורונית הראל בן זאב, סמנכ”ל בכירה ומנהלת היחידה הכלכלית בבורסה לניירות ערך. הנשים שהגיעו לתפקידים בכירים הסכימו כי החסם העיקרי על נשים הוא היעדר רצון לפרוץ קדימה, ולא יכולת פחותה”. לא רק שנשים אינן מוכנות לנטוש את הבית ולעבור לגור במקום העבודה, הן גם נעדרות רצון לפרוץ קדימה, באמת לעבוד כל היום זה ממש פריצה קדימה.

כל עוד ימצאו המתרצים את המצב בתרבות, מריטוקרטיה, רצון אישי או סתם בקבלת הסטטוס קוו, המצב ימשיך להיות כמות שהוא נשים, ברובן, תעבודנה בפרך ולא תקבלנה את חלקן הראוי בכלכלה הצומחת. בנורבגיה למשל מקום שלא בדיוק מקבלים בו את מצב העניינים הנתון כקבוע, למשל, בנושא ייצוג נשים במועצות מנהלים, נקבע שחברה שלא יהיו בה 40% אחוז נשים תיסגר, ולא משנה מי ומה, אז הנה רעיון. עוד רעיון, אולי נשים תתוגמלנה על ידי החברה על עבודתן בבית ואז תתגלה מלוא תרומתן לחברה. במצב כזה אני מניח שגם גברים שיראו פתאום שגם להשקעה בבית יש ערך כלכלי יגלו מעורבות גדולה יותר באותו מאמץ במקום לשבת ולהתלונן על שעות העבודה הארוכות והמאומצות שלהם, כביכול.