הידיעה שיוסי הביא מן ה”גארדיאן” עשתה לי חשק לדווח מה היה בסן פרנציסקו. היה זה אחד הכנסים החזקים ביותר של האגודה הסוציולוגית האמריקאית. בוראווי, מרקסיסט ואקטיביסט, תיאורטיקן מעולה ואתנוגרף מן הטובים (ראו את ספרו Manufacturing Consent, כותרת שחומסקי אימץ בהקשר אחר לגמרי מבלי לתת קרדיט לבוראווי), עשה מעשה. הייתי שם. האוירה הייתה מעצימה אבל טעונה. הסוציולוגים האמריקאים (הפרופסיונלים) אינם רגילים לדבר כזה. היא דיבר על המחויבות החברתית של הסוציולוגים ועל עיסוק היתר שלהם בטכנוקרטיה סוציולוגית. קריאתו העיקרית הייתה לעשות לסוציולוגיה האמריקאית פרובינציאליזציה, ולקרוא לכלכלה – מדע טוטליטריאני. זה נשמע טריביאלי, אבל כשעושה זאת נשיא של אגודה סוציולוגית אמריקאית שמונה כ-7000 חברים (5000 היו נוכחים בסן פרנציסקו) זה לא דבר של מה בכך.
לא רק זאת, הוא הזמין סוציולוגים ציבוריים של כבוד לשאת דברים: ברברה ארנרייך, ארונדטי רוי, פול קרוגמן, פרדיננד קרדוסו. ארונדטי רוי דיברה על האימפריה. היא עשתה אבחנה בין הציבור לבין הממשל ותקפה חזיתית את בוש ואת שרון. ברברה ארנריייך הסבירה לאנתרופולוגים איך עושים אתנוגרפיה של עניים, ועשתה את זה ללא התנשאות. קרוגמן היה חלש, למרות שהוא בין הכלכלנים החברתייים ביותר בקרב הקבוצה הממוסדת. אבל לנוכחות שלו הייתה משמעות יותר מסמלית. קרדוסו הוא קרדוסו.
האגודה העבירה בהחלטותיה לא רק גינוי למלחמה בעיראק, אלא גם תקנה שלא יתקיימו יותר כנסים של האגודה במלונות בהם אין הסכם עבודה קיבוצי. בהילטון סן פרנציסקו תם הסכם העבודה והנהלת המלון לא חידשה אותו. בעתיד לא יהיו מקרים בהם יהיו כנסים במלונות כאלה.
ועיקר שכחתי. את מושב הפתיחה הקדיש בוראווי לסוציולוג/היסטוריון האמריקאי דבויס שנמחק מספרי ההיסטוריה ומתגלה עכשיו מחדש. היה מושב מחשמל. פטרישיה היל קולינס הצביעה על הצביעות של סוציולוגים שחורים ששכחו את משימתם וביניהם ירדה חזק על קורנל ווסט, על התנהלותו הציבורית ועל ספרו Race Matters, ספר שאוהבים לשנוא בלימודי גזע.
היה גם מושב על סוציולוגיה ציבורית בישראל ופלסטין. המושב עמד בסימן היעדרותו של סלים תמרי שלא יכול היה לצאת מן השטחים. בוראווי הזכיר זאת בנאום הנשיאותי שלו. השתתפו בו ראבב עבדול-האדי שדיברה על תפקידה כאינטלקטואלית גולה, איליה זריק, שסיפר על התנסותו בשדה התעופה בלוד, חנה הרצוג דיברה על לימודי נשים כמתווכים בין יהודיות ופלסטיניות ואני דיברתי על האדישות המוסרית של הסוציולוגים הישראלים.
וובר, ביקש לשמור על הניטרליות של הסוציולוגיה מן העריצות של הפוליטיקה, אבל יש מצבים, ביקשתי לטעון, שצריך להפך את היוצרות ולהגן על המוסר מן הניטרליות של הסוציולוגיה. כמה נתונים מדאיגים על “הניטרליות” של הסוציולוגיה הישראלית ביחס לכיבוש (המצב יהיה יותר גרוע אם אדווח על הניטרליות של הסוציולוגים ביחס לסוגיות החברתיות והכלכליות).
ברשותכם, כמה נתונים מן ההרצאה שלי.
טבלה מספר אחת שמבוססת על כל הסוציולוגים במסלול קביעות בחמש האוניברסיטאות הגדולות מראה שמתוך 133 סוציולוגים יש 2 פלסטינים ו-14 מזרחים בלבד.
טבלה מס` 2 מראה שרק 8 (6%) מן הסוציולוגים הישראלים מתפקדים באופן קבוע כאינטלקטואלים ציבוריים, משמיעים את דברם ומבקרים את הממסד. 18% חתמו על עצומה כלשהי בשנתיים האחרונות. אם נגדיל את המספר לשתי עצומות המספר ירד המספר ל-5%.
טבלה מספר 3 משווה בין סוציולוגים לבין היסטוריונים ופילוסופים. הפילוסופים נמצאים במצב קצת יותר טוב מן הסוציולוגים וההיסטוריונים, אבל עדיין רחוק מן האידיאל שהייתי רוצה לראות.
טבלה 4, שואלת כמה מן הסוציולוגים מלמדים את הכיבוש או חוקרים אותו. המספרים ממש מדהימים. רק סוציולוג אחד מלמד קורס של ממש על הכיבוש (יובל יונאי. גם מאיה רוזנפלד מלמדת קורס שקרוב לנושא). הכיבוש לא הפך לנושא נלמד בישראל למרות מרכזיותו והדומיננטיות שלו בחיי החברה בישראל.
אחת הסיבות לכך היא שהסוציולוגים – דווקא מתוך עמדה של אנטי-כיבוש — אף פעם לא התייחסו לכיבוש כתופעה קבועה אלא זמנית. משהו שהוא מחוץ לישראל התקינה. לא כולם. ברוך קימרלינג קרא כבר בשנות השמונים להכניס את הכיבוש לתוך הפרדיגמה של החברה הישראלית, וכך גם מירון בנבנישתי ואורן יפתחאל. למרבה הצער, קריאתם נותרה עקרה.
לצפייה בטבלאות הרלבנטיות שלא הוצגו כאן מטעמים טכניים, לחצו כאן
פרופ` יהודה שנהב מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.