אהוד ברק אמר, בעצרת לזכרו של רבין, בכיכר הנושאת את שמו, שהעשבים השוטים הפכו לסרטן. הוא התייחס לאותם קיצונים שבימין. הימין והמתנחלים מחו על התיאור של מתנגדי השמאל כסרטן. שמעון פרס דיבר באותה עצרת על הצורך לאחד את השורות, בתקווה שגם אותו חלק של העם שנעדר מהעצרת יגיע לעצרות הבאות. בקיצור ה”שמאל” (וגם חלק גדול מהימין) שותפים לצורך לעקור מהשורש את אלימותם של “הקיצונים”. השמאל קורא לשמור על החוק. המחמירים שבין מנהיגינו קראו לאכוף ביד ברזל את החוק ביהודה ושומרון. שאם לא נשמור על החוק ולא נבער את הסרטן הזה מקרבנו, אנו מקרבים את הרצח הבא. והימין זועק זעקה גדולה כנגד “הכתמה של ציבור שלם” בגלל מעשים יוצאי דופן של כמה קיצונים. כל אלה דברי צביעות, גם מ”השמאל” וגם מהימין. שורשי החתירה כנגד הדמוקרטיה, שורשי האלימות המובנית בכיבוש, מקורם בשתילים שהשמאל עזר בשתילתם, בשיתוף הפעולה המסורתי במעשי ההתנחלות והכיבוש בהגשמת חזון ארץ ישראל השלימה של הימין הדוגל בקדושת הארץ בכל מחיר, זהו התמהיל המסוכן של לאומנות בלתי מתפשרת ואמונה דתית עמוקה.
בכל שנה חוזר הריטואל של גינוי האלימות, גינוי הקיצונים בלבד על ידי השמאל, וההצטדקות של הימין שאין לו חלק ברצח. הם, הקיצונים, הם אומרים, לא ממחננו. רעיונות המשותפים לרוב הגדול של המתנחלים, רעיונות שחלקם אנטי-דמוקרטיים חלקם בלתי דמוקרטיים, מהווים את הבסיס הרעיוני ללקיחת החוק בידיים: רעיון המדינה היהודית סותר לחלוטין את רעיון מדינת כל אזרחיה העומד בבסיס הדמוקרטיה. הרעיון שארץ ישראל ניתנה לעם היהודי על ידי האל כפי שכתוב בכתבי הקודש, יחד עם אמונה דתית עמוקה, מוביל לראיית מעשה ההתנחלות כציווי עליון. כדאי לשים לב שהיסטורית, מאז שנכבשו “השטחים הקדושים” ביהודה ושומרון, כל מעשי המתנחלים היו בחירה במאבק על קדושת הארץ, קרי, קדושת מעשה התנחלות, כנגד כל ציווי אחר. בהתחלה הם דיברו על יחסים של דו-קיום עם הפלסטינים בשטחים. בפועל ראינו יחסים של גזילת שטחים פרטיים ולא פרטיים של הפלסטינים גם על ידי התנחלויות של הזרם המרכזי. בהתחלה חשבנו שהציונות הדתית תשמור אמונים קודם כל למדינה אבל בנקודות הכרעה היו מעשי אלימות רבים מותרים משום “שמגרשים אותנו מארצנו”. הטקטיקה של המתנחלים היא להציב איום מתמיד על הצבא והמדינה: אם תנסו לפרק את ההתנחלויות ואפילו הקטנות שבהן, אתם חושפים את עצמכם למלחמת אחים. תמיד מרחפת מעל המדינה חרב דמוקלס, איום גלוי או נסתר, של שימוש מבוקר, או בלתי מבוקר (של “הקיצונים” ש”איננו יכולים לשלוט עליהם”) באלימות, עד כדי מלחמת אחים. הטקטיקה הזו היא אנטי-דמוקרטית משום שבמעשים האלה מסרבים המתנחלים לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים, ומציבים אולטימאטום לשלטון החוק, למדינה ולחיים הדמוקרטיים המשותפים. ואכן, הטקטיקה הזו מצליחה, המדינה פוחדת להתעמת עם המתנחלים (גם בשל האתוס של אחדות העם שגם השמאל מאמין בו). הנערות הצעירות שישבו בכלא, על התנגדותן לפינוי עמונה, או אפילו לפינוי גוש קטיף (וסירבו למסור את שמותיהן), מדגימות היטב הן את הטקטיקה הזו, הן נציגות הזרם המרכזי “המכובד” של המתנחלים הדתיים-לאומיים. לסיכום, הרעיונות המשותפים לרוב ציבור המתנחלים הימיני-דתי, האמונה בקדושת הארץ, וכן הטקטיקה האנטי-דמוקרטית, שני אלה עומדים גם ביסוד פעולתם של “הקיצונים”. הם עלולים בכל רגע להביא למצב בו כל מעשה מותר על מנת לשמור על ערכי קדושת הארץ. ולכן אין בסיס לטענה שמכתימים ציבור שלם. המתנחלים כציבור שלם, לא מוכתמים אלא מכתימים את עצמם, במעשיהם וברעיונותיהם. לרעיונותיהם ודרך פעולתם יש חלק נכבד באחריות לכך שמישהו החליט לחסום בכל מחיר את דרכו של רבין לשלום (העלול לפגוע בהתנחלויות).
ומה בנוגע ל”שמאל”. על השותפות של מפלגת העבודה בהקמת ההתנחלויות כבר נכתב רבות. אהוד ברק מגנה את העשבים השוטים, אבל לא טורח לגנות את אי-החוקיות הבסיסית של ההתנחלויות עלפי החוק הבין-לאומי (אמנת ג`נבה). שלא לדבר על גינוי אי-המוסריות והמעשה האנטי דמוקרטי של הכיבוש, כפי שנאמר: עם כובש איננו יכול להיות חופשי. החוק הבין-לאומי איננו עניין זניח או מופשט. הדמוקרטיה מיוסדת על העיקרון של כבוד האדם כאדם, זכויות האדם כאדם, ומציאת דרך של חיים ופתרון מחלוקות ללא אלימות. שלטון הרוב והשמירה על החוק הם רק דרכים לממש את העקרונות הדמוקרטיים. ולכן מי שמשתף פעולה עם דיכוי עם אחר, ומתעלם מהחוק הבין לאומי שנועד לשמור על זכויות האדם, איננו יכול להיות דמוקרט. ולכן הגינוי של העשבים השוטים על ידי אהוד ברק וחבריו ב”שמאל” הוא צביעות לשמה. הם ששיתפו פעולה כל השנים עם ההתנחלויות אחראים למצב בו המתנחלים בזים לחוק. במקום להתעסק בעקירת עשבים שוטים צריך השמאל ליבש את הביצה ולהפסיק את הכיבוש. כדאי לזכור שהשמאל רואה את הערך של אחדות העם כערך עליון. השמאל הציוני, ראה את ארץ ישראל כשייכת לעם ישראל כחלק מדרכו הציונית. שותף לאמונה בארץ המובטחת, לעוד עז ועוד דונם, לכן קל להבין מדוע השמאל תמך במעשה ההתנחלות מראשיתה, ומדוע הצבא תומך בפועל במתנחלים (אפילו, ואולי למרות, שהקיצונים שבהם מכים גם את הצבא). מצד שני ה”שמאל” באמת מאמין בשלטון החוק ובדמוקרטיה, רק מתקשה לתפוס את הסתירה שבין שתי העמדות. ולכן גם להם יש תרומה, עקיפה, ביצירת התנאים העלולים להביא לרצח נוסף ולמעשי אלימות קשים אם וכאשר ירצו לפנות התנחלויות.