• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על שלוש סוגיות הליבה התוקעות את המשא ומתן עם הפלסטינים

שלמה סבירסקי

נהוג לומר כי המשא ומתן בינינו ובין הפלסטינים תקוע בגלל שלוש סוגיות הקרויות “סוגיות ליבה” ואלו הן: זכות השיבה, מעמדה של ירושלים ומעמדם של המקומות הקדושים בהר הבית.

נכון? ממש לא! הרשו לי להצביע על שלוש סוגיות הליבה האמיתיות: גלובליזציה, דמוקרטיה ושוק חופשי.

נתחיל עם גלובליזציה. מה תוקע את המו”מ? עכשיו אפשר לגלות: העובדה שהפלסטינים נצמדים לנוסחאות של פעם, שאבד עליהן הכלח. בראשן, מדינה עצמאית. מה להגיד לכם, פשוט טמטום. היום? בשיא עידן הגלובליזציה? היום, כשגבולות בין-מדינתיים הולכים ומיטשטשים? כשממשלות מאבדות את כוחן לטובת התאגידים הרב-לאומיים? כשמדי יום קמים להם גופים על-לאומיים כמו האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי? היום, כשכל העולם הופך לכפר גלובלי אחד?

איך אפשר להסביר לפלסטינים האלה שהיום איש כבר לא מדבר על כלכלה לאומית? בשביל מה צריך את זה, בעידן כלכלה על-לאומית ורב-לאומית וטרנס-לאומית ופוסט-לאומית? שילמדו ממה קורה בחצר האחורית שלהם, בעזה: הנה, אנשים שם בכלל לא עובדים, אין שם שום פעילות כלכלית, אין שם שום תעשייה, ומה? מישהו סובל מזה? מרימים טלפון ומייד משתרכות להן שיירות ארוכות של משאיות עם סיוע הומניטרי. וממי? מגופים על-לאומיים! הרבה יותר מודרני, הרבה יותר מתוחכם ממה שהיה פעם, כשכולם היו צריכים לקום בבוקר לעבודה. כושר הייצור העולמי גדול היום עד כדי כך שפשוט אין עוד צורך שכולם יעבדו. כבא עשרים שנה מדברים חוקרים ומומחים על social wage, זאת אומרת, סכום מינימלי שכל אחד יוכל לקבל גם מבלי לעבוד יום אחד. פעם זה היה בגדר חלום; היום העזתים הם הראשונים ליהנות מזה!

וצריך להסביר להם עוד שהיום לא צריך עוד גבולות לאומיים. שיסעו לאירופה, שם עוברים ממדינה למדינה כאילו כלום. בעצם, הם אפילו לא צריכים לנסוע לאירופה, כי זה קורה גם בחצר האחורית שלהם, בעזה: יש שם גבול בין עזה למצרים, אז מה? זה מפריע למישהו?  המצרים סימנו על פני הקרקע פס ארוך של גבול. אז זה אומר שלא עוברים? עוברים, אבל מלמטה. ומה זה מלמד – שהיום, מה שקובע זה כוחות השוק. אלה כוחות שאף אחד לא יכול לעצור. למה? כי הם גלובליים ולא לאומיים. אם הגבול למעלה סגור, באים כוחות השוק וחופרים מתחתיו. אין עליהם, פשוט אין.

וצריך להסביר להם שהיום גם לא צריך מטבע לאומי. מיותר ובזבזני. הנה, במחווה של רצון טוב ושל שכנות טובה אנו מציעים להם את השקל שלנו בתור מטבע משותף. זה מפריע למישהו? זה פוגע בתנועות הסחר הרב-לאומיות? כלל וכלל לא. ואם בנק ישראל והבנקים המסחריים שלנו עושים מזה כמה גרושים, זה לא צריך להפריע לאף אחד.

וצריך להסביר להם שהיום כבר לא צריך צבא לאומי. בשביל מה? הנה, קחו את הדוגמא של ישראל והרשות הפלסטינית. מה עושה ישראל בכל פעם שמתגלים אצל הפלסטינים נושאי נשק – האם ישראל מסתגרת לה מאחורי חומה של אנוכיות לאומית? לא ולא – היא שולחת את מיטב בחוריה לכל סמטה ולכל שכונה ולכל מחנה פליטים בשטחי הרשות הפלסטינית ועוצרת אותם. לא רק זאת, היא אפילו פוטרת את הרשות הפלסטינית מן העול של מימון בתי סוהר עבורם. גלובליזציה, אחי.

אז מה אפשר להגיד? חבל, חבל שעל דברים שכאלה המו”מ נתקע.

זהו. עכשיו אנו מגיעים לסוגיית הליבה השנייה התוקעת את המו”מ המדיני: דמוקרטיה.

כאן, הבעייה היא כפולה: לא רק בערותם של הפלסטינים אלא גם קיצוניותם. מישהו מכר להם את ההגדרה הקיצונית ביותר של דמוקרטיה ומאז קשה להם להשתחרר ממנה. הגדרה רדיקלית עד כדי כך ששום מדינה מתוקנת ובוודאי ששום דמוקרטיה של ממש לא תוכל להסכים לה: דמוקרטיה, אומרים הפלסטינים, היא שיטת משטר שבה העם בוחר את ממשלתו!

הטקסט ההזוי מדבר בעד עצמו. מזלנו שארצות הברית, שמזה שנים רבות היא יצואנית הדמוקרטיה המובילה בעולם, תומכת בעניין זה בישראל, שהיא כידוע הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ישראל, אומרת ארצות הברית, זכאית להתגונן מפני גילויים אלה של קיצוניות, ובעניין זה אנו ניצבים מאחוריה. מזל.

ישראל דווקא נוהגת בנדיבות רבה. ממשלת ישראל, שבחתירתה המתמדת והבלתי נלאית לשלום אינה משאירה אבן על אבן ולבנה על לבנה, הכריזה שוב ושוב כי בסוגיית הדמוקרטיה היא מוכנה לוויתורים מפליגים ובלבד שנגיע להסדר מדיני. זה התחיל מיד אחרי המלחמה ב-1967, כשלוי אשכול ומשה דיין הגישו לנכבדים פלסטינים הצעה מרחיקה לכת מאין כמותה, לקבל אוטונומיה קטנה ומוגבלת בחסות ישראל. מה עשו הפלסטינים? הם התנפלו על ההזדמנות לפספס הזדמנות – והתנגדו!

זמן לא רב אחרי זה התנדב אריק שרון ללמד אותם מהי דמוקרטיה מודרנית ושפויה: כשהוא מסתייע במלומדים רבי-תהילה בתחום המזרחנות הציע שרון לפלסטינים לוותר כליל על המוסד המיותר והארכאי הקרוי מנהיגות לאומית ובמקום זאת להסתופף תחת הגג הבטוח של “אגודות הכפרים”. הפלסטינים, שקיצוניותם מעבירה אותם שוב ושוב על דעתם, לא קנו. במקום זה הם הצביעו עבור רשימות אש”ף בבחירות לרשויות המקומיות ב-1976. אש”ף!

ישראל היתה מזועזעת מכפיות הטובה. אז קמו בציבוריות הדמוקרטית הישראלית חבר`ה שהדמוקרטיה היא נר לרגליהם, הקימו מחתרת שנקראה “יהודית” – להבדילה מסתם קיצונים פלסטיניים – הטמינו מטענים במכוניותיהם של שלושה מראשי הערים הנבחרים והפכו שניים מהם לקטועי רגליים.

אפילו אז לא קלטו הפלסטינים את המסר. במקום להסתייג מראשי הערים קטועי הרגליים הם בחרו דווקא לדבוק באש”ף. לישראל לא נותרה ברירה והיא עשתה את מה שכל דמוקרטיה מתגוננת היתה עושה במקומה: החרימה את אש”ף, אסרה על מפגשים עם אנשיו, חיסלה כמה ממנהיגיו.

ותוך כדי כך, אט-אט ובלא תופים וחצוצרות החלה לטפח חלופה דמוקרטית לאש”ף בדמותו של ארגון איסלמי קטן, סימפטי ומתון לעילא ולעילא בשם חמאס. הכל – ובלבד להחזיר את הפלסטינים לדרך המוטב ולגמול אותם מן ההגדרה הקיצונית והבלתי דמוקרטית בעליל ולפיה זכותו של כל עם לבחור לעצמו את מנהיגיו.

1996 הביאה עמה עוד הוכחה אחת לקשיות העורף ולקיצוניות, כאשר הפלסטינים בחרו ביאסר ערפאת לראש הרשות שלהם. הפעם נהגה ישראל באורך רוח: נתנה לאיש להסתובב בעולם, לשגות באשליות ולטפח תקוות – עד שבטיפשותו כי רבה חשף ברגע של חולשה את העובדה שהוא בכלל לא מעוניין בשלום! וכאשר עמו המתוסכל פתח בהתקוממות שילחה בו ישראל את צבאה, הפציצה באופן יסודי ושיטתי את כל מוסדות הרשות הפלסטינית וכלאה את ערפאת עצמו במוקטעה. כך ייעשה לעם המאמץ לעצמו הגדרה מטורפת של דמוקרטיה!

אבל זה לא עזר. כי מה הבינו מכל זה הפלסטינים המוטרפים משנאת-חינם? שישראל אינה אוהבת את אש”ף ואת ערפאת. אז בבחירות הבאות הם העניקו רוב במועצה המחוקקת שלהם לאותו ארגון איסלמי קטן, סימפטי ומתון לעילא ולעילא בשם חמאס. הרי ישראל טיפחה אותו, הלא כן? אני אומר לכם, הפלסטינים האלה הם מקרה אבוד. ושמא תגידו, הכשלון כאן הוא לא של התלמיד אלא של המורה? טעיתם – שהרי מנהלת בית הספר, ארצות הברית, מיהרה לגבות את ישראל, לנדות את חמאס ולתמוך – כן, מה שאתם שומעים – באותו אש”ף שעד לאותו רגע היה מוקצה מחמת מיאוס. עם עידוד שכזה ועם גיבוי שכזה ישראל לא היססה לפעול נגד התלמיד הסורר והפעילה שוב תגובה דמוקרטית הולמת: היא אסרה את נבחרי החמאס, הטילה מצור כבד על השטח הפלסטיני היחיד בו הצליח חמאס לקנות אחיזה לשלטונו וברגעים אלה ממש היא הורסת מן האוויר את כל מוסדות השלטון שלו (נשמע מוכר?) – בתקווה שתושבי עזה יבינו סוף סוף מהי מהותה של דמוקרטיה וידיחו את השלטון שהם עצמם, באי-דמוקרטיותם כי רבה, בחרו.

זהו, נשארה לנו סוגיית הליבה האחרונה, הסיפור של שוק חופשי. סיפור דומה לזה של הדמוקרטיה: הפלסטינים טוענים, למרבה התיסכול של משלחת ישראל למשא ומתן, כי  שוק חופשי הוא שיטה כלכלית שבה אדם קונה ממי שהוא רוצה ומוכר למי שהוא רוצה, שיטה שבה והסחורות עוברות ממקום למקום באופן חופשי והמחיר של הסחורות נקבע על פי חוקי היצע וביקוש.

פלא שישראל לא מצליחה להגיע איתם לעמק השווה?

הם רוצים, למשל, שנסיר מחסומים בגדה המערבית, כי זה פוגע במסחר הפנימי שלהם ומונע פיתוח כלכלי! על מה הם בוכים, על זה שלוקח להם ימים להביא את הסחורות לנמל? על זה בוכים? ומה, המשאיות שלנו לא נתקעות בפקקים של כביש איילון? ומה הם נזכרו להגיד את זה דווקא עכשיו שצה”ל מעביר את המחסומים לידיים פרטיות? הם לא מבינים שזוהי התגלמותו העילאית של שוק חופשי? 

והם רוצים נמל ושדה תעופה כי אחרת, הם אומרים, זה לא שוק חופשי! ואני שואל, בשביל מה הם צריכים את זה? מה, הם לא רואים שאצלנו יש כל שני וחמישי שביתות בנמלים? מה הם צריכים את כאב הראש הזה?

והם רוצים שנסיר את המצור על עזה כדי שיוכלו לסחור איתנו ועם העולם. מה לא טוב במצרים? ומה לא טוב במנהרות? ארבעת אלפים עזתים מתפרנסים מהן. מה יעלה בגורלם? ולמה שלא יסחרו ישירות עם אירופה דרך הים? מה, בגלל המצור שמטיל עליהם חיל הים? מה הבעייה לעבור מתחת לסטי”לים ולספינות הדבור? תנו לכוחות השוק חופש והם כבר ימצאו את הדרך!

והם רוצים שישראל תפסיק להשתלט על הקרקעות שלהם. מצחיקים: מי צריך היום קרקעות? הם לא קוראים עיתונים? הם לא יודעים שהעתיד הוא בפיננסים ובהיי טק? כמה קרקע יש כבר לברנרד מיידוף?

ומה הם בוכים שישראל השתלטה להם על כל בארות המים? כאילו מישהו בתל אביב שותה היום מים מן הברז? 

ומה מפריע להם שהם צריכים לקנות את הכל מאיתנו? מה רע? מה לא טוב בזה שהם צריכים לקנות את כל החשמל מחברת החשמל שלנו? מה, החשמל שלנו לא טוב? מה – כי לפעמים אנחנו מנתקים להם את הזרם? זה הכל? על זה הולכים אל הרב? ומה מפריע להם שהם צריכים לקנות את כל הדלק שלהם מאיתנו? מה, בגלל שאולי היו יכולים להשיג דלק זול יותר? ומה מפריע להם שהם תלויים בנו לחלוטין בשירותי התקשורת שלהם? מה, זה שהבחורים הטובים שלנו מאזינים לשיחות שלהם? מה לא טוב בזה – והרי גם אצלנו השר אטיאס שלנו רוצה להטיל פיקוח על מה שהילדים שלנו רואים באינטרנט! ומה מפריע להם שאנחנו דוחפים להם את כל הפירות שאנחנו לא יכולים למכור לאירופה? מה, לא טעים? ומה מפריע להם שאגרקסקו שלנו היא בעלת המונופול על שיווק התותים שלהם לאירופה? זה שהיא לוקחת לעצמה עמלה קטנטנה? שוק חופשי או לא שוק חופשי?  

בקיצור, קשה. הרבה יותר קשה מהסיפור של זכות השיבה, ירושלים והר הבית. הפלסטינים מדברים איתנו באדם סמית`, בג`ון סטיוארט מיל ואפילו בקרל מרקס, בעוד שאנחנו מזמן עברנו לפוקו. איך לא ייתקע המשא ומתן?

כנראה שיעניין אותך גם: