על שקרים ושקרנים: ואדי פוקין, נדב שרגאי, ואנושיותם של המתנחלים
נדב שרגאי, במאמר ב”הארץ”, משתמש ב”תריס”, הרומאן החדש (והמעניין) של אמילי עמרוסי, תושבת התנחלות טלמון ודוברת מועצת יש”ע בעבר, כדי ליטול חלק במסע הסברה/תעמולה שכנראה יילך ויתעצם בזמן הקרוב, ועיקרו: למתנחלים פנים אנושיות. שרגאי מגדיל לעשות ומספר על שיתופי פעולה בין מתנחלים ופלסטינים, המנוגדים לתדמיתם כפי שנוצרה על ידי “תקשורת שמאלנית”, אשר, כדבריו, “במשך שנים מטפחת את הדעה הקדומה על המתנחלים, לעולם תמדוד אותם בסרגל פוליטי, ולא כבני אדם”. בין המאבקים המוכחשים האלה הוא מציין את “המאבק המשותף להצלת ואדי פוקין היפהפה, שאליו נרתמו יחדיו מתנחלים, אנשי בית ספר שדה כפר עציון וארגונים פלסטיניים”.
אם שרגאי לא היה מזכיר את ואדי פוקין, הרי שהמאמר (ובודאי מסע “הפנים האנושיות למתנחל” על גילויו המתרבים בתקשורת ובתרבות הפופולרית) היה ראוי לדיון רציני. ראשית, מפני ששרגאי גם צודק: בהתנחלויות בשטחים הכבושים מתקיימות קהילות אנושיות, ובהן קשת של דעות, השקפות, רגישויות, דרכי התנהגות והבעה, ממש כמו בקהילות לבנות בדרא”פ של האפרטהייד, או במושבות קולוניאליות ברחבי הגלובוס. חיים בהן בני אדם הגונים ומוסריים בעיני עצמם, הראויים לעתים לחמלה ולאמפטיה. הוא צודק גם בתחושתו, שלעתים איבה שבטית, ולא מניעים אידיאולוגים וביקורתיים, עשויה להניע גזענים ביחסם למתנחלים וביצירת דימויים (והדוגמה המובהקת היא כמובן תואמי יוסף לפיד).
כל זאת, כמובן, אינו צריך להשכיח שמדובר במפעל נישול ודיכוי אכזרי ורחב היקף, וביישובי אפרטהייד צבאיים-למחצה שמתיישביהם היהודים נהנים מזכויות יתר מפליגות, בשעה ש”שכניהם” הפלסטינים כפופים לשלטון צבאי השולל מהן כפרטים וכקבוצה זכויות אדם ואזרח בסיסיות.
אבל שרגאי הזכיר את ואדי פוקין: וכפי שהוא מציין, הוא אכן כפר יפהפה. זו, למרבה הצער, העובדה הנכונה היחידה בדבריו בנושא. ואדי פוקין, מערבית לבית לחם, מתבסס ומשמר מורשת היסטורית עתיקה אך פעילה של שיטות חקלאיות מתוחכמות – השקיה, הובלת מים, וגידול ועיבוד חלקות – כדי להניב ירקות טעימים, בריאים, וידידותיים לסביבה. מדינה מתוקנת הייתה פועלת במרץ להכרזה המוצדקת של מקום כמו ואדי פוקין – והמורשת החומרית והתרבותית של חקלאות קהילתית קדומה, המעוררת עניין עצום גם בגלל האופי הרלוונטי (הסביבתי, החברתי, הלא מתועש) של שיטותיה – כאתר מורשת עולמי של אונסק”ו (ולא רק שרידי המבנים של פולשים, צלבנים או ייקים, בעכו או בתל אביב). במדינה מקולקלת, שבה עם אדונים מבזה, מכחיש, מחריב, או מנכס לעצמו את תרבותו ומורשתו של העם הכבוש, נועד לוואדי פוקין תפקיד אחר.
כי שרגאי לא אומר אמת: אין שום “מאבק משותף להצלת ואדי פוקין היפהפה, שאליו נרתמו יחדיו מתנחלים, אנשי בית ספר שדה כפר עציון וארגונים פלסטיניים”. על ההר שמעל ואדי פוקין, בניגוד לכל הגיון אורבני, סביבתי, או אסתטי – אבל בהחלט על פי הגיון המתנחלים של שליטה, שיטור, פיקוח, איום – הוקמה ביתר עלית שהתפתחה מהתנחלות בלתי חוקית קטנה בשם “הדר ביתר”: מבצר בטון ענק, המכונה “עיר”.
עצם הקמתה, בתוך אגן הניקוז של ואדי פוקין ועל שלושה רבעים משטחי הקרקעות של הכפר, הוביל לפגיעה הידרו-אקולוגית מיידית וליבוש שניים משנים עשר המעיינות המשמשים את הכפר. שפכי הביוב של ביתר עלית מוזרמים דרך קבע אל מימי הכפר ואדמותיו. פסולת בניין מתנופת הבינוי של ביתר עלית נזרק בשטח ואדי פוקין דרך קבע (ובניגוד לחוק). מתנחלים חמושים מהתנחלויות בסביבה מסיירים ללא רשות בשדות הכפר, משתכשכים במעיינותיו, מצטלמים בנוף היפהפה, פוגעים ברגשות התושבים, ומפגינים התנהגות מתנחלית מוכרת עד זרא של אדנות חמושה, איום מרומז, וגסות רוח אלימה. חומת ההפרדה מתוכננת לעבור באדמות מופקעות נוספות של הכפר, ותוך פגיעה אנושה נוספת במאזן האקולוגי. לומר שמתנחלים משתפים פעולה עם פלסטינים במאבק נשמע מקאברי כמעט כמו הטענה שיצרניות הסיגריות נלחמות בסרטן.
אבל שרגאי בכל זאת צודק בדבר אחד: אסור שהביקורת על המתנחלים תשכיח דיכוי וגזענות רצחניים של אחרים, יותר “מלח הארץ”, “חבר’ה משלנו”, “יפי בלורית ותואר”. זמן קצר לאחר מלחמת 48 השתתף קצין צעיר בשם פנחס פלדמן בפעולה צבאית בואדי פוקין. וכך הוא כותב בספר הפולחן העברי המפורסם ביותר, שנכתב כמה שנים לאחר מכן, ותחת שמו המוכר – פנחס שדה. הנה הקטע מ”החיים כמשל” בעניין השיר היחידי שכתב שדה בעת ההיא: “קראתיו יללת הנערות מוואדי פוקין, וכתבתיו לאחר לילה שהוטל עלי לפקד על פעולה צבאית פרועה נגד כפר ערבי אחד, ואדי פוקין; זה אירע כבר אחר המלחמה, ויושבי הכפר היו, למעשה, חסרי מגן; דומיית הלילה נקרעה על ידי טרטור המקלעים, וצעקות הבעתה של נערות הכפר: אמא! אמא!”.


