על "תוגת החינוך הציבורי בישראל"

כתבה מדכאת של אור קשתי ב”הארץ” על “תוגת החינוך הציבורי: בין הפרטה להתפרקות” המתארת את מצבו העגום של החינוך בישראל .

לפני כחמש שנים, בימים שטרם ועדת דוברת הידועה לשמצה, פרסמתי רשימה תחת הכותרת:

“מורות בישראל שק חבטות לאומי” . הרשימה עסקה בהידרדרות מעמדן של המורות בישראל ובהפקרת החינוך הממלכתי לכוחות השוק.  

גורם מתוך משרד החינוך לחש לי שהמאמר הגיע לשולחנה של לימור לבנת ומן הסתם יחד עם התבטאויות נוספות שלי בעיתונות נגד השרה, תרם לקיצור הקריירה המפוארת שלי כמורה. לפני שנתיים הועזבתי ממערכת החינוך ועל כך תבוא ללימור לבנת הברכה והתודה. לא עוד דיכאון קליני, השפלה יומיומית, תסכול, צרידות בגרון וחשיפה מסוכנת להשפעות המסרטנות של הלוח והגירים!

לשמחתי הרבה,  במסגרת תפקידי היום אני נפגשת עם תלמידים מהצד היותר חיובי של המערכת. אני רואה אותם בהיכלי התרבות נהנים, מוחאים כפיים וקשובים למוזיקה ולתיאטרון שאנו מגישים. אני רואה את הקולגות לשעבר שלי, המורות נושמות לרווחה באולם על שעת חסד ללא “בעיות משמעת” ומאבק חסר תוחלת במערכת שלא מעניקה להן גיבוי.  

לצערי הרב, אני עדיין אני נתקלת בחוליי המערכת כהורה. השנה עולה בני לכתה ג`. 6 מקצועות הוא ילמד השנה: עברית  חשבון, אנגלית, מדעים, מולדת וספרות. במסגרת ההכנות לשנת הלימודים קניתי לו 20 ספרים. מתוכם 7 ספרים בחשבון- כולם של אותה הוצאת ספרים. מדוע לעזאזל ילד בכיתה ג` צריך 7 ספרים בחשבון? האם לא ניתן היה לאגד את כל הספרים לספר חשבון אחד כמו שהיה בעידן התמימות של ילדותנו? או לחילופין, בעידן האינטרנט והמחשבים אפשר הרי להעלות את כל התרגילים בחשבון על הרשת ולחסוך בכריתת עצים מיותרת ובמשקל עודף על כתפי בני הצעיר. מדוע אני צריכה לשלם כל כך הרבה על קומבינה של משרד החינוך עם הוצאת ספרים זו או אחרת? מדוע כל שנה יוצאת מהדורה חדשה של ספר התורה בו הוא לומד? מה כבר השתנה בתנ”ך באלפיים השנים האחרונות??  על כל הציוד הממותג שעולה הון תועפות אין מה לדבר. אני משתדלת לחנך את בני לצניעות ולנונקונפורמיות, למרות שברור לי שהוא נתון תחת לחץ חברתי גדול בעניין המותגים.

אצלי כמורה להיסטוריה וללימודי חברה בביה”ס “קדמה” בת”א לא היו בכלל ספרי לימוד. היו ספרים רבים בספריה, היו סרטים ומחשבים אונליין, היו עבודות חקר ולמידה חוויתית בשטח. ההיסטוריה נלמדה ממקורות ראשוניים ורק אח”כ ניגשו התלמידים בביקורתיות למקורות המשניים והממסדיים. במתמטיקה נתנו לילדים להגיע לנוסחאות בעצמם ולחבר תרגילים לבד. ספר הוא רק מדיום אחד ללימוד והוא מדיום, שעלול לסגור את החשיבה.

המחקר המתקדם בחינוך ועמו תיאוריות המדברות על אינטליגנציות שונות, הוראה דיאלוגית והכוונה עצמית בלמידה אינם חורגים מגבולות מגדלי השן של בתי הספר לחינוך באקדמיה. גם העידן המידעי פסח על מערכת החינוך הישראלית. או לפחות על זו הקונבנציונאלית כגון זו שבה לומד בני באשדוד. בביה”ס תיכון באזור המרכז בו לימדתי לפני ארבע שנים היו 1700 תלמידים ושני חדרי מחשבים בלבד בהם לימדו שיעורי מחשב בעיקר.

מערכת החינוך בישראל עדיין חשוכה ולא משכילה ואפילו על עידן האורות של המאה ה-18 היא דילגה. פה ושם יש אורות וניצוצות, אבל לרוב הם שמורים לאותם בעלי יכולת שיכולים להרשות לעצמם לעמוד בתשלומים הגבוהים של בתי הספר הייחודיים והנאורים למיניהם.

אני על המערכת לא סומכת. מעניקה לבני חינוך משלים בבית. חושפת אותו למגוון של אמנויות ותרבויות, לערכים הומניסטים ופמיניסטים, לחשיבה ביקורתית ולא פחות חשוב- מלמדת אותו ערבית מכתה א`. 

על החזון החינוכי שלי: “חינוך פמיניסטי ורב תרבותי- חינוך אחר” לא ויתרתי אבל ברור לי שהוא עשוי להתממש רק לאחר שתהיה פה מהפכה חברתית וכלכלית שתחזיר את השלטון במדינה לידי האזרחים ותשלח את כל העמותות הצדקניות והתורמים בעלי הכוונות הטובות הביתה.                 .

שירה אוחיון. ממייסדות ביה”ס קדמה בת”א. כיום מנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית הישראלית.