לשרון הייתה אידיאולוגיה מוצקה מגובה בפרקטיקה עם הישגים מוכחים. תאמר נפאר סיכם את זה טוב: “מקסימום יהודים על מקסימום אדמה, מינימום ערבים על מינימום אדמה”. אדמה הייתה גם אחת המטרות המרכזיות של הפלישה ללבנון ב-1982. לא בהכרח אדמת לבנון – על כך חלוקות הדעות – אבל אדמת השטחים שכבשה ישראל ב-1967. מנקודת ראותו של שרון מטרתה העיקרית של המלחמה הייתה להכות באש”ף מכה שלא יצליח להתאושש ממנה.
את הפירות הראשונים של ההישג הזה קטף יצחק רבין, אותו רבין שהספיק לעודד את שרון במצור על ביירות, קצת לפני שהפך את עורו בעקבות המחאה הציבורית שעוררו זוועות סברה ושאתילה. בספטמבר אופטימי יותר, 11 שנה לאחר הטבח במחנות הפליטים ונאומיהם החסודים בכיכר, קנו רבין ופרס הסכם במחיר מציאה על מדשאות הבית הלבן. מבודד בתוניס, בלי יכולת להנהיג את הפזורה במחנות ואת תומכיו המתרחקים בגדה ובעזה, חתם יאסר ערפאת על מה שהרשה לעצמו לכנות “שלום של אמיצים”. עניין של פרספקטיבה. נועם חומסקי, בשליפה מהירה, כינה אותו “ההסכם בין ישראל לערפאת”.
אורוול טען שלהרבה אנשים קשה לקבל הסברים ברוטאליים מדי, ושזו אחת הסיבות שתעמולה פוליטית נראית כמו שהיא נראית. שאיפתו של שרון לסלק את אש”ף מלבנון בעזרת הפשיסטים מהפלנגות נראתה לרבים כמו שיגעון, בחישה בעניינים לבנוניים מסוכנים. לפיכך נעלמה המטרה הזאת, ששרון עצמו הדגיש בכל הזדמנות, מסדר היום הציבורי. הפלישה ללבנון התקבעה בתודעה של רבים כניסיון להגן על שלום הגליל. בתור שכזאת קל היה לה להצטייר ככישלון, למגינת ליבו של שרון שנוטרל לשנים רבות. אבל הפלישה ב-1982 הצליחה להביא לתוצאה מדינית אכזרית. רק מנהיג מובס, מורחק מעמו וממקורות הכוח שהקים בלבנון, מסוגל היה לחתום בשם הפלסטינים על הסכמי אוסלו. את הפירות שאחרי אוסלו קטף כבר שרון עצמו, כשהתאפשר לו – בפליק-פלאק היסטורי מרהיב – לחזור לראש הפירמידה בישראל, הפעם בלי ראש ממשלה מוכה דפרסיה מעליו.
כלא עזה, קירות הבטון, הגדרות וביסוס ההתנחלויות בגדה, הסיפוח והאפרטהייד לפי חוק במזרח ירושלים, ומעל הכול – התאיינותה של ההנהגה החילונית הפלסטינית, הם הפירות הנוראיים של מהלך צבאי-מדיני מורכב שהותנע בעזרת מלחמת לבנון הראשונה. כמו רוב הישגיו של אריאל שרון אלו פירות שמזכירים יותר את הסצנה הפסטורלית מהשיר. קיימת גם האפשרות שבטווח ארוך יותר, הישגיו של שרון יתבררו ככישלון טראגי למטרות ההיסטוריות שלו עצמו. זאת לא אפשרות שנעים להרהר בה. אבל נטעה אם נזלזל בחשיבה האסטרטגית של שרון בלבנון 1982, או אם נמעיט מעורמתו, מנחישותו האידיאולוגית או מיכולתו להגשים את המטרות שהציב לעצמו. כדאי לזכור זאת גם עכשיו, בשעה שמתבררות תוצאותיה של האינתיפאדה השנייה: עוד אחד מניצחונותיהם המתוחכמים – על גבנו – של שרון ושל תלמידו ושותפו המעריץ, שר המלחמה בממשלת ישראל הנוכחית.