צ'רלי ביטון צדק כשבחר חד"ש

ברבות הימים הפך צ’רלי ביטון ז”ל לסמל האולטימטיבי של מאבק הפנתרים השחורים. הוא הרוויח את המוניטין הזה בצדק. מנחם בגין קרא לו בתערובת של זלזול והערכת מעמדו בכנסת ‘סר צ’ארלס’, וטען שהבעיה היחידה אתו היא שהוא נמצא במפלגה הלא נכונה. לדידו של בגין, קול מזרחי ביקורתי זה בסדר אם הוא בליכוד, אבל לא בשמאל, ובטח לא ביחד עם ערבים.

אבל צ’רלי בחר נכון, והיה במפלגה הנכונה, חד”ש, שהעניקה לו ארבע קדנציות בכנסת, בין 1977 ל-1992. אף מפלגה אחרת לא הייתה נותנת לקולו של הפנתר הלוחם, האמיץ, הבלתי מתפשר ובלתי מנומס (“לא נחמדים”, כבר אמרנו?) להישאר ח”כ יותר מקדנציה אחת.

לזכותו של צ’רלי ייאמר שהוא הבין את זה. הוא לא עשה חשבון לאף אחד, לא פחד מאף אחד, והטיח את כאבן של שכונות המצוקה במלוא יכולת הביטוי שלו. והוא היה חריף. המאבק העיקרי של צ’רלי והפנתרים אחרי 1977 היה נגד הליכוד, נגד השימוש המניפולטיבי במצוקתם ונגד חוסר הייצוג של האינטרסים וזהותם המובחנת.

לפנתרים השחורים היו הרבה מנהיגים ראויים לזיכרון הקולקטיבי, כמו סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש, ויקטור אלוש, זיכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים ראובן אברג’יל, קוקו דרעי, אבי ברדוגו ורבים אחרים. אולם הייחוד של צ’רלי זה שהוא הבין שמה שדרוש הוא ייצוג בכנסת כבמה מרכזית להביע את מצוקת המזרחים, והיה לו האומץ להציג את האופציה של חיבור לערבים ולזהות הערבית.

הפנתרים הבינו את הזיקה בין דיכוי המזרחים לבין דיכוי הפלסטינים מייד עם הפלת החומה בירושלים, ופתיחת התנועה החופשית לשער שכם ולעיר העתיקה. לא במקרה התנועה צמחה במוסררה. הם היו על הגבול וסבלו מירי חיילי הלגיון הירדני, וכדי להרגיע אותם היו שמים שירים של אום כולת’ום ושרים יחד איתם, כפי שמספר ראובן אברג’יל, מספר הסיפורים האגדי של חיי השכונה ומאבק הפנתרים. הם הלכו לעיר העתיקה והרגישו שם בבית יותר מאשר במרכז העיר המערבית. הם ראו את שוק העבדים שנוצר מול ביתם, ברחבה הריקה בין שער שכם לבין מוסררה, וראו את העבר של הוריהם לפני 1967. כך הם הועסקו כפועלי בניין יומיים. מאז 1967 הפלסטינים הפכו לעבדים של קבלני הבניין. מה שהבינו הפנתרים הוא שדופקים אותם כי הם שחורים, כמו הפלסטינים, אז נולד השם הפרובוקטיבי, הלקוח מהתנועה האחות בארה”ב. שחורים, שם פרובוקטיבי, והם לא חששו לעשות שום פרובוקציה שתעורר דיון ציבורי. ההזדהות עם מצוקת הפלסטינים הובילה אותם להכיר באש”ף לפני שכל גורם ציוני העז לעשות זאת. ומשם הדרך לחיבור עם חד”ש היה פשוט ומתבקש.

הכרתי את צ’רלי, סעדיה וכוכבי שמש בשנות הדמדומים שלהם, אחרי מלחמת יום כיפור. בבחירות לכנסת אחרי המלחמה לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה, לעומת 2.2% אחוז שקבלו בבחירות כמה שבועות לפני המלחמה. פגשתי אותם בוועד הפועל של ההסתדרות. בבחירות 1973 חל המפנה האלקטורלי של המזרחים. דווקא בזכות הביקורת של הפנתרים על המערך הצליח בגין לתעל את הזעם על ידי הדגשת השותפות היהודית בין אשכנזים למזרחים, בצבא, בזכויות היתר במדינה ובבעלות הבלעדית על הארץ ישראל. המסר החברתי כלכלי כנגד הממסד המפא”יניקי, נגד ההסתדרות והקיבוצים, פתח מרחב פוליטי לקול המזרחי העצמאי, אבל גם אפשר את תיעול האיבה הזאת לימין. ההצבעה לגח”ל גדלה מ-26 מנדטים ב-1969 ל-39 ב-1973, וכל כולה מבוססת על גידול בקרב מזרחים (אז הביטוי לא היה קיים. קראו להם עדות המזרח או ספרדים) משכונות המצוקה ומעיירות הפיתוח. זה המקור לקיטוב השבטי הדיכוטומי המזהה ימין עם מזרחיות ומעמד נמוך, ושמאל עם מעמד בינוני ואשכנזי, שהתמסד ונצרב בזיכרון הקולקטיבי בבחירות 1981.

שלושה מנהיגים חתרו לשמר את המחאה בכל מחיר אחרי 1973, צ’רלי, סעדיה וכוכבי, שאיתם פעלתי יחד עם קבוצת פעילים סוציאליסטיים שהתגבשה במפלגה של השמאל הציוני, מוקד. ב-1975 כתבנו מאמר פרוגרמטי יחד עם צביקה דויטש (ז”ל) ויבדלו לחיים ארוכים בני טמקין, יוסי זעירא ודורון גלעזר תחת הכותרת “על סמלים קלושים”, ובו ביקורת על המערך ותנועת העבודה, על דיכוי המזרחים וניכורם, וקריאה לחבור למאבק שהחלו הפנתרים בשכונות. ביצענו יחד מספר פעולות מחאה כמו מבצע חלוקת “שמן” (ההסתדרותי), בזמן ספסרות במחירים, או מבצע חלב מספר 2. לקראת הבחירות ב-1977 היה ברור שהפנתרים לא יוכלו לגייס את הציבור המזרחי, והיה חשוב מאד להיכנס לכנסת כדי לשמור על הגחלת של מחאת השכונות והפריפריה.

צ’רלי וכוכבי הובילו לשותפות עם חד”ש, סעדיה וימין סוויסה, מנהיג תנועת האוהלים, הובילו לשותפות עם השמאל הציוני, לובה אליאב, מוקד ואורי אבנרי שהקימו את של”י (שלום ושוויון לישראל). בשתי הרשימות הם קיבלו מקום רביעי, שהתגלה כריאלי בחד”ש, ולא בשל”י. אז התברר שהמחויבות של חד”ש לתת קול למזרחים הייתה יותר גדולה מזו של כל מפלגת השמאל הציוני. חד”ש לא מדדה את צ’רלי לפי מספר המצביעים שהוא יכול להביא אלא לפי ייחודו של הקול שהוא ביטא.

השקיפות מחייבת, אני הייתי לצידו של סעדיה מרציאנו ז”ל, שהעדיף להתחבר לשמאל הציוני, וסייעתי לחיבור זה. סעדיה סבר שלא יוכל להתחבר לציבור המזרחי (“העם” הוא קרא לו) במסגרת חד”ש, וצריך גורם ציוני, כמו לובה אליאב, מאיר פעיל ורן כהן. אבל צ’רלי צדק. ראשית, “העם” ממילא פנה לליכוד, ומה שהיה חשוב היה לתת ביטוי פומבי נוקב לביקורת על הליכוד. שנית, ואולי הכי עצוב, השמאל הציוני התייחס לפנתרים ולתנועת האוהלים שהצטרפו לרשימה המשותפת (של”י) כמו לסלאח שבתי, לא כשותפות פוליטית אלא כמגייסי קולות, וכך התגלה שהשותפות לא מחזיקה מים. הרבה יותר קולות הביאו דוד לוי, שאול עמור ומאיר שטרית בעיירות הפיתוח. הרי אם דופקים את השחורים, למה שהמזרחים יעדיפו לחבור לדפוקים שמתחתיהם ולא לאלה ששולטים מעליהם?

אבל חשוב לי להדגיש שהפנתרים לא התפלגו, אלא רצו בשני ראשים, והמשיכו לפעול יחד גם אחר כך. סעדיה, שהיה הקופירייטר הכי מקורי של הפנתרים, הציע לצ’רלי חלק מהגימיקים הכי מפורסמים, כמו ‘לדבר אל הקיר’. המאבק המשותף הכי חריף היה נגד המדיניות הכלכלית של הורוביץ, כאשר הפנתרים והאוהלים שיתקו את כל ירושלים בהפגנות סוערות ב-11 שכונות, עם אלפי מפגינים ועימותים חריפים עם המשטרה. הסיסמה הייתה “כסף לשכונות ולא להתנחלויות”, ומיקדו את המאבק בכוונת הליכוד לפתור את בעיות הדיור בשכונות המצוקה באמצעות בנייה בשטחים. המאבק הבולט האחרון היה בהקמת ההתנחלות הבלתי חוקית “אוהל מורד” על ידי תנועת האוהלים מול קטמון ט’, בשטח שבו נבנו אחרי זה איצטדיון טדי וקניון מלחה. באופן סמלי באחת ההפגנות, מול ההתנחלות אלעזר, השומרים ירו עליהם, וטענו שחשבו שהם ערבים.

נוח בשלום צ’רלי יקר, יהיו מאבקיך וזכרך ברוכים.