קח לך מן הקרובות
לאחרונה, התכנסו בנות ובני המחזור שלי מבית הספר היסודי הממלכתי-דתי באשקלון למפגש נוסטלגי. כמעט רבע מאה חלפה מאז סיימנו שם את לימודנו. מתוך קרוב לשמונים תלמידים, ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת ואולי מעט יותר, את אלה שנותרו לגור בעיר. רובם המכריע של מי שגדלו והתחנכו שם עברו למקומות מגורים אחרים, מרכזיים יותר.

הנתון האפיזודי, הלא מייצג אך בהחלט משקף מגמה ארוכת שנים, ליווה אותי בעונת הכנסים האחרונה. בכל כנס בו השתתפתי ודובר בו על דיור, שמעתי את אותו פזמון ישן: עלינו להביא אוכלוסייה חדשה לאזורי הפריפריה. המרכז לשלטון מקומי, הקרוב ללבי, הציג בכנס שדרות את תוכנית “1,000 היחידות”, המכוונת לבנייה חדשה ומסיבית בערי ועיירות הפריפריה. מתכננת מחוז הדרום, בכנס הקיימות באשדוד, דיברה על המשימה העיקרית שלה, משיכת אוכלוסייה חזקה לאזור הנגב, המהווה 65% משטח מדינת ישראל ומכיל רק 12% מהאוכלוסייה. גם בירוחם, בכנס “נגבויז’ן” האחרון, דובר על עיר הבה”דים כמנוף למשיכת אוכלוסיות חדשות.
שיחה עם יו”ר ועדת המומחים לדיור שליוותה את מחאת הקיץ, ד”ר אמילי סילברמן, הבהירה לי את התחושה המעיקה והמציקה שהיתה לי לנוכח הדברים הללו. כל בעל עסק מיומן, כך אמרה, יודע שראש מעייניו הוא שמירה על לקוחותיו הקיימים והנאמנים ורק אחר כך הרחבת מעגל הלקוחות. התובנה הבסיסית הזאת מתחברת לתפיסה שהפיתוח “מלמעלה” שמחפש “להציל” את תושבי הנגב המוחלשים, מונע מעמדות מיושנות, מתנשאות ובלתי יעילות, במבחן התוצאה. רק פיתוח מקומי ואזורי, שיזכה להסרת חסמים ועידוד מלמעלה, יוכל לקדם את הפריפריה ולהפוך אותה לאזור חיים איכותי ויצרני יותר.
במונחי דיור, מדובר על חיזוק ושיפור הקיים והשקעה בבני המקום, לפני השקעה במשיכת אוכלוסיה חזקה (אגב, לרוב פנטזיה שלא מתממשת. מרבית ההרחבות ושכונות צמודי הקרקע מושכות אוכלוסיות מקומיות ומחלישות, בתורן, את הערים לטובת הפרברים הכפריים). עדיפות ל”מתיחת פנים” לשיכונים ישנים, השקעה בחיזוק והרחבת מבנים קיימים (באמצעות תמ”א 38, למשל) והשקעה בתשתיות ציבוריות בכלל, כחינוך, בריאות, תעסוקה, תחבורה ותרבות, ככלי המכוון, ראשית לכל, להגדיל את רווחת בני המקום ורק אחר כך למשוך אוכלוסיות חדשות.
מהלך כזה, אגב, הוא גם המהלך היחיד שיוכל לייצר, בסופו של דבר, ישובי פריפריה כאבן שואבת לזוגות צעירים ואוכלוסיות חדשות, שמחפשים מכלול שבו דיור איכותי הוא רק מרכיב אחד, המתלווה ליתר השירותים החברתיים וההון החברתי והקהילתי, הנוצר במקום ומייצר “נשמה” לגוף הפיזי שלו.
מדובר גם בשינוי תרבותי. התפיסה שלנו, שהנחתה גם את בני כיתתי, לצאת מהעיר ולשחק אותה במרכז, היא תפיסה מעוותת שניזונה מערכים חברתיים כלליים “מופרטים”. מדוע לא נחנך את בנותינו ובנינו לקחת אחריות ולחיות את שנותיהם הבוגרות במקום בו הם גדלו, ולהשיב לקהילה, על כל השנים בהן השקיעה בתשתיות הציבוריות, לטובתם? זאת כחלופה לעמדה הרווחת והמונוליתית בה יציאה מישוב ילדותנו הפריפריאלי, נתפסת כסמן להצלחה ולהתקדמות חברתית. יהודה עמיחי כבר כתב על זה: אל תאהב הרחוקות. קח לך מן הקרובות / כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום”..
הכותב הוא מנהל התוכניות בשתי”ל. בימים אלה עוסקים בשתי”ל בפרויקט הכלכלה המקומית המקיימת בנגב


