קליפה דקה שתחתיה רוחש התוהו ובוהו
נער צעיר מאלון שבות ישב מולי לפני כשבועיים, לבו הומה ועיניו לחות, ושאל: “למה?”. למה לעזאזל, ביקש לדעת, הוא מסתובב בגוש עציון בפחד, נרגם באבנים? מדוע חבריו לספסל הלימודים נרצחים? למה אף אחד לא שומר עליו?! נער נבון הוא היה, רגיש ומעורב חברתית, אך עדיין עמד חסר אונים אל מול החידה הפשוטה, שפתרונה מבוסס על חוק התנועה השלישי של ניוטון – For every action, there is an equal and opposite reaction. או בעברית: זה הדיכוי, בייבי.
לדיכוי שיטתי ועקבי יש מחיר. בהתחלה תישלח חשבונית מגששת, פה ושם, תירשם המתנה מנומסת לתגובה. אך התעלמות ברוטאלית, משפילה, מזלזלת, מהחשבוניות הנערמות ללא פדיון – לא תעבור בשתיקה. הפיזיקה של הדיכוי דורשת להפסיק אותו בכוח, באלימות שוות ערך לזו שהופעלה עליה מלכתחילה, ואל לו למדכא למצמץ מולה בתדהמה כזו. עלול להכנס לו זבוב לפה!

ייצוג טרי של אותו החוק מתסיס בשבועות האחרונים את יושבי הארץ הזו, שכזכור לא הקשיבו בשיעורי הפיזיקה. “ערסים ופריחות – האליטות החדשות” מערער את שלוות הנפש של התלמידים שבגרו וגורם לרבים מהם להתגרד. “מאיפה הגיעו אלו?” – הם שואלים את עצמם, “מזמן לא ראינו כל כך הרבה שחור על המסך! אולי כדאי להזמין טכנאי?”. ובכן – גם עבורכם יש לי חדשות רעות: החבר’ה האלו לא עומדים להיעלם. בנוכחותם הנחושה, הם מגישים לכם ערימה של חשבוניות שהתעלמתם מהן לאורך שנים. הם דורשים פיצוי, equal and opposite, ואין לכם שום דרך להתחמק מהתשלום. זה הדיכוי, בייבי, וזהו זמן פציעות.
אני זוכרת את הסרטים התיעודיים ששודרו בילדותי ביום השואה, והייתה לרבים מהם סצנה משותפת: שני דורות, אב ובתו או אם ובנה, נוקשים על דלת נעולה ומחכים לאות. הצופים מחכים במתח אף הם. ואז נפתחת הדלת וזוג עיניים סוקר את הבאים בחשדנות: זוהי אוקאירנה/פולין/גרמניה/הולנד והנקישות הספונטאניות על הדלת נדירות כאן. ואז האב ובתו או האם ובנה אומרים שלום ומתחילים למלמל בהיסוס שפעם, לפני הרבה שנים, עוד לפני המלחמה הגדולה, המשפחה שלהם התגוררה בבית הזה, או ברחוב הזה, ממש כאן. בעל הבית החשדן מאזין לסיפור, מגניב מבט מוטרד למצלמה המתעדת הכל, ואצבעותיו מתחילות להתהדק אז על ידית הדלת או המשקוף. הוא בולע רוק, מעיניו ניבטת אימה, וכתפיו מתחילות לרקד את ריקוד ה”לא ידעתי! זה לא אני!”.
מה שעובר לו בראש, במהירות מטורפת, הוא “מאין באו אלה? האם באו להזיז אותי מביתי? לבטל את ההון שצברתי בשתי ידיי? לערער על החוקים שבזכותם אני הוא מי שאני??”. מתחת להכחשה הגורפת של כל מעורבות בעניין, מחלחל החשש שאולי כל המבנה המפואר הזה, כל הסדר המופתי שנבנה ומתוחזק חברתית, הוא רק קליפה דקה שמתחתיה רוחש התוהו ובוהו. והיא דקה כל כך, הקליפה, שכל נקישה בדלת עלולה לסדוק אותה ואז תפרוץ הלבה. כמה דיכוי היה בימים ההם! מפחיד להיזכר…
פניו חסרות ההבעה של אלון מזרחי, ממש כמו פניו הנסערות של רועי חסן, אינן נותנות לי מנוח מאז צפיתי בפרק הראשון בסדרה של כחלילי, העוסק בערסים. הם לא נוקשים על הדלת של הסדר החברתי המדומה שלנו, הם עוקרים אותה מציריה. בעל הבית – תתעורר! לא הפלסטינים ולא המזרחים, לא העניים ולא האנשים העובדים – הם לא ייתנו לך לסגור אותה ולחזור לסלון החמים. היה לך מספיק זמן לשלם את החשבוניות, אבל לא טרחת לעשות את זה. עכשיו אתה צריך להתמודד, בייבי, עם פירותיו הבשלים-עד-להתפוצץ של הדיכוי שלך.


