• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

קשר השתיקה מספר 3: המקרה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

שיקו בהר

הקדמונת: לפני 7 שנים שמחתי מאוד לסייע ליהודה שנהב באמצעות כתיבתן של שתי תגובות תומכות לרשימתו שפורסמו במוסף הארץ. השנייה מביניהן היוותה למעשה סיכום תמציתי של כל הדיון שהתפתח בעקבות רשימתו.  <StrippedTag/FONT>תגובתי זו פורסמה ב- 25.4.97 וזה היה לשונה:

פתק שחור

בארבעת החודשים האחרונים התפרסמו במוסף “הארץ” תגובות רבות שמקורן במאמר קשר השתיקה שכתב פרופ` שנהב.  <StrippedTag/FONT>מאמר זה הציג ביקורת מזרחית נוקבת על השמאל הישראלי וזכה ל-25 התייחסויות: שני מאמרי תגובה (פרופ` רובינשטיין ופרופ` שאול משעל; מאמר קצר במדור “אנשים בחזית” (מאיר גל) ו-22 מכתבי תגובה (4 מתוכם כתבו נשים).  <StrippedTag/FONT>מעולם לא נערך דיון כזה בשאילה המזרחית ביומון ישראלי מהזרם המרכזי מאז 1948.

שנהב יהיה ודאי הראשון להודות שרוב התזות שהעלה נוסחו כבר בשנות ה-80 בכתבי עת מזרחים דוגמת “עיתון אחר”; “חדשות הל”ה” או “פעמון השכונות” שעליהם פסחו בדרך כלל ישראלים המזוהים עם השמאל.  <StrippedTag/FONT>

[הערה קטנה: זה מצער מאוד שיהודה שנהב טרח לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, להעניק כבוד וקרדיט אקדמי או פוליטי מינימאלי לאקטיביסטים והאינטלקטואלים המזרחים שחרפו את נפשם ועתידם המקצועי לאורך כל שנות ה-80 ושבעצם אפשרו לשנהב עצמו להשתחרר מאשכנזיותו הציונית המוקדמת ולהפוך לסליבריטי מזרחי ביקורתי מאמצע שנות ה- 90.  <StrippedTag/FONT>אולי הגיע הזמן לתקן את המעוות וליצור חזית מזרחית חדשה וטובה הרבה יותר מזו הנוכחית– ש.ב.]

בתגובתו לשנהב טען דדי צוקר כי “לאחר כל כך הרבה בוץ לא נשאר לשנהב מקום לטפל בכישלונות האמיתיים של השמאל כמו למשל לייצג את החלשים כלכלית.  <StrippedTag/FONT>דדי צוקר צדק לדעתי משום ששאילה מרכזית אחת עלתה מהדיון: מה יקרה בין השמאל והמזרחים בבחירות של שנת 2000?

מאז 1984 נוהגת קבוצה גדולה של מזרחים משוללי בית פוליטי להתכנס יום אחד לפני הבחירות; הם גוזרים ריבועי נייר ואחר כך צובעים אותם בשחור.  <StrippedTag/FONT>למחרת פוסע כל אחד מהם לקלפי שלו, מטיל את הפתק השחור ובכל ממלא את חובתו האזרחית בישראל.  <StrippedTag/FONT>שינוי שיטת הבחירות איפשר להטיל שני פתקים שחורים ב-1996.

מבול התגובות על מאמרו של שנהב סתר את ההזיה שמה שמכונה “הבעייה העדתית” הוא מאחורינו.  <StrippedTag/FONT>הנה ה”ארץ”, כעיתון היומי הדמוקרטי והפלורליסטי היחיד בישראל [בולשיט על מנת לאפשר לפרסם את המכתב – ש.ב.] משמש אכסניה לא רק לאנשי שמאל ליברלים וסוציאל-דמוקרטים אלא גם לפובליציסטים המזוהים עם הקצוות הימנים ביותר של הפוליטיקה הישראלית, אך לא מצא עדיין לנכון להעניק במה קבועה ורצופה לאיש או אישה מבין האלפים המזוהים עם השמאל המזרחי.  <StrippedTag/FONT>הכוונה היא לייצוג קבוע של איש או אשת שמאל שהם מזרחים בתודעתם הסוציו-פוליטית (דוגמת שנהב ו-14 הכותבים שתמכו בו), ולא לייצוג של מזרחים במוצאם, דוגמת דווד לוי, רן כהן או שאול משעל.

כך הוא הדבר בכל מרכז עוצמה ישראלי, כלכלי, חינוכי, תרבותי, אקדמי, עסקי או אומנותי.  <StrippedTag/FONT>כל זמן ששינוי ייצוג זה לא קורה אפילו בעיתונות, אפשר לקבוע בבטחון שגם בשנת 2004 יחזור ויתפוס השמאל את פדחתו (הלבנבנה) וישראל “למה המזרחים לא תמכו בנו.” (סוף תגובה).

בעקבות החלטתו של שנהב לפרסם מחדש את הטקסט שלו שווה עתה להתחיל לברר אם הטיעון המזרחי הפוליטי פותח והתקדם באופן זה או אחר (או לא) מאז 1996, השנה בה פורסמה רשימתו והשנה בה התחילה לפעול הקשת הדמוקרטית המזרחית, שנהב בתוכה כפעיל מרכזי.

        <StrippedTag/FONT>

קשר השתיקה מספר 3:

המקרה של הקשת הדמוקרטית המזרחית

                                   <StrippedTag/FONT>

מדוע אוהבים המזרחים של הקשת לעסוק באפליית המזרחים, אך מתעלמים מסוגיית הפליטים הפלסטינים שעל אדמותיהם הם חיים. מדוע אין בישראל שמאל אמיתי, ודיבורים על סולידאריות חוץ-ציונית בין מזרחים לפלסטינים נתפסים כחלומות באספמיה או כבגידה?

לאחר 7 שנים מפרסום רשימתו של שנהב ראויים המזרחיות ומזרחים של הקשת לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של בירוקרטים אשכנזים לדורותיהם, על טכניקות של מה שהם נוטים לכנות `ההדרה` של המזרחים ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס.

אבל למזרחים של הקשת יש גם נקודה עיוורת, ולכן קשר שתיקה נוסף טרם פוצח: אני מתכוון לקשר השתיקה הבין-דורי בין הקומיסרים האידיאולוגיים של הציונים המזרחים (“מלח הארץ”) מהדור הראשון לבין האינטלקטואלים של הקשת המזרחית בת ימינו (גם כן “מלח הארץ”). זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של מזרחים – כלפי הבעיה הפלסטינית.

בעניין זה נשאר הדור הצעיר של האינטלקטואלים המזרחים של הקשת דומה לדור הוריו. “השמאל” המזרחי מוכן להשקיע את כל כולו בחשיפת העוולות שנעשו ונעשים למזרחים, אך אינו מוכן להתייצב ולהוקיע את דור הוריו על גזענותם כלפי הפלסטינים הלא-יהודים, כמו זאת האשכנזית. חשוב יותר: דור מזרחי זה בקשת אינו מוכן להודות בפומבי ששאלת פליטי 48 (לדוגמה) היא בעיה אקטואלית מרכזית. חברי הקשת עושים מעט מאוד – אם בכלל — למען חלק מהקבוצות בישראל שהיו צריכות לעמוד בראש מעיניהם. הם מתהדרים בתווית “שמאל” כפי שדור הוריהם השתמש במושג “דמוקרטיה ישראלית”. בדיוק כפי שהוריהם לא היו דמוקרטים, הם אינם אנשי שמאל. התוצאה היא שפלסטינים מן המעמד הנמוך, פעילי כפרים ואף אינטלקטואלים מפגינים עוינות גם כלפי תנועת העבודה הציונית המסורתית וגם כלפי יורשיה, בכללם הקשת המזרחית הציונית.

מדוע להוט ה”שמאל” המזרחי של הקשת לעסוק בבעיה המזרחית ומדוע הוא מכחיש את הסוגיה הפלסטינית, שלהחרפתה הוא שותף? עצם העובדה שהדור הצעיר של “השמאל” של הקשת אינו מזהה את המכנה המשותף הבולט בין שתי הקהילות הללו – הפלסטינים והמזרחים – מעוררת חשד ותמיהה. אבל בעצם הסברה של התופעה אינו קשה: הוקעת העוול שנעשה למזרחים אינה מסכנת את מעמדם של האינטלקטואלים המזרחים שהתברגו באוניברסיטאות הציוניות-אשכנזיות. היא לא מסכנת אותם כחלק אינטגראלי מהקבוצה התרבותית ההגמונית בחברה הישראלית או את מעמדם הכלכלי. היא לא מסכנת את הגדרתם העצמית כנציגי התרבות המזרחית באקדמיה הציונית.

העיסוק בעוול שנעשה למזרחים מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות, את תווית המרדנות, את הקתרזיס לנוכח עוולות דור ההורים הציוני-המשתכנז. כלומר המזרח – הבלתי מוכר, המאיים – מקובל על ה”רדיקלים” של הקשת המזרחית כל עוד הוא נשאר מחוץ לגדר – כמו הפלסטינים — ונמנע מלהתחבר עימם. הוא ניתן לעיכול כל עוד אפשר לסמנו, להפכו ל”אחר” לא ערבי-פלסטיני ולהרחיקו. מתוך זה אפשר להבין למה אפילו היותר רדיקאלים בקרב הקשת תומכים בהפרדה ובשתי מדינות לשני עמים.

לעומת זאת ביקורת דמוקרטית שמדגישה בגלוי את ערך הסולידאריות המזרחית-פלסטינית, שלא מפחדת להיות דמוקרטית אנטי-ציונית, שלא חוששת לתמוך בגלוי בחרם כלכלי על מדינת האפרטהייד הישראלית – ביקורת שכזאת לא תעזור לאף אחד להשיג עמודי כתיבה במוסף של היומון הניאו-ליברלי, הציוני-אשכנזי ה”ארץ.”  <StrippedTag/FONT>היא גם לא תסייע לאף מרצה בלי קביעות להשיג קביעות באוניברסיטאות הציוניות.  <StrippedTag/FONT>זו אחת מהסיבות מדוע המזרחים של הקשת מקפידים שלא להרגיז יותר מידי, שלא לחצות באמת את קווי הקונצנזוס הישראלי, שלא להתעמת עם חברות קונצנזוס (דוגמת אבירמה גולן, שלי חיימוביץ או רונית מטלון).  <StrippedTag/FONT>זו הסיבה שבשורה התחתונה, חברי הקשת אהובים מאוד על השמאל הציוני-אשכנזי משום שהם חמודים מאוד, לא-מפחידים ולא מאימים על כלום באופן רציני מינימלי.   <StrippedTag/FONT>

בשל אותו חשש מן המזרח הערבי פיתחו ישראלים רבים — לרבות אנשי שמאל ברוח הקשת הדמוקרטית המזרחית ומרצ — הכחשה כלפי ערביותם של הפלסטינים ושל היהודים המזרחים גם יחד. גם את הפלסטינים וגם את היהודים המזרחים אפשר להפוך ל”אחר” או להוציא אל מחוץ לגדר. אפשר לבנות כבישים עוקפים הן בפלסטין והן סביב עיירות פיתוח ושכונות עוני.   <StrippedTag/FONT>הסוגיה היא איך לבנות כבישי קישור בין המרכז המסחרי לעיר העתיקה בחברון הערבית ולמרכז אום אל פאחם.  <StrippedTag/FONT>את זה הקשת וחיבריה מעולם לא ניסו לעשות.  <StrippedTag/FONT>

ההכחשה היא אמצעי ההגנה: אם יכירו אנשי הקשת בפשע ובעוול ההיסטורי שנעשה לפלסטינים ב-48 וישאפו לתקן גם אותו באופן דמוקרטי ושוויוני בתנועתם, הרי שהם יצטרכו לתקן גם את עצמם, את מצעם ואת פעילותם. הם יצטרכו לוותר על מעמדם היהודי המזרחי ההגמוני, לחלק אחרת את העוגה הישראלית, להשתלב באזור כשווים ולא כפטרונים יהודים מזרחים שמשתפים פעולה עם הציונות הקולוניאליסטית. הם יצטרכו לשנות את תכניות הלימודים, מהמוסדות להשכלה גבוהה ועד לגן הילדים באופן אחר מזה שהם עושים. הם יידרשו להקים אקדמיה למוסיקה קלאסית ערבית (למשל אנדלוסית), ללמד מקורות של תרבות עמי ערב (ולא רק מקורות של תרבות המערב), ללמוד וללמד את השירה והשפה הערבית, ללמד על קולוניאליזם ואנטי-קולוניאליזם (ולבזבז הרבה פחות זמן על “פוסט” קולוניאליזם בקולוניה הציונית-אשכנזית-והמשתכנזת). הם יצטרכו להיפרד מן הזיקה הבלעדית לאוניברסיטאות בצפון אמריקה, ממה שנתפס בעיניהם אוניוורסלי ולהתחיל להגיע לביר זית, אל-נאג`ח ואפילו לאוניברסיטה האמריקאית בקהיר. נוכח כל האתגרים האלה הנשק האפקטיבי הוא שתיקה: ההכרה בערביות המזרחית כתופעה פנים ישראלית היא טאבו גם בקרב הקשת.

מתוך כך אפשר להבין את שטחיות עמדתו של “השמאל” של הקשת הדמוקרטית המזרחית כלפי הפלסטינים. הקשת היא שמאל פרו-פלסטיני כל עוד אין הפלסטינים תובעים את זכות השיבה, כל עוד יש חלוקה, כל עוד יש הפרדה, כל עוד מוותרים הפלסטינים על בתיהם בשייך מוניס (אוניברסיטת תל אביב), בטלביה וביפו, כל עוד תישאר המדינה ציונית וכל עוד ימשיכו הפלסטינים המכונים “ערביי ישראל” להיות נוכחים נפקדים. אילו היו האינטלקטואלים של הקשת משוחררים באמת מהמיתוסים האשכנזים-ציונים הם היו חושפים את הציונות כתנועה אירופית אנטי-מזרחית אשר הגיעה למזרח מסיבות לא-מוצדקות ולא ראתה בו ישות פוליטית אלא מדבר הזקוק להפריה. אילו היו ההורים והבנים המזרחים מכירים במזרח התיכון הערבי כביישות פוליטית הם היו מבחינים גם במכנה המשותף בין המזרחיות היהודית למזרחיות המוסלמית והנוצרית. הם היו מבינים שהאנטגוניזם רב השנים בין המזרחים לבין הערבים הוא בחלקו תוצר של תקיעת טריז ציוני בין מזרחים יהודים למזרחים ערבים הן ע”י ציונים אשכנזים והן ע”י ציונים מזרחים. אבל השמאל של הקשת ממשיך את מדיניות העיוורון וההתנשאות של הוריו השמרנים ואינו נוקף אצבע בסוגיות הקשורות לבעיותיהם של הפלסטינים של 48, 67 או הפליטים מחוץ לישראל.

ברור איפוא מדוע עסקה החברה הישראלית, ובתוכה הקשת, כל השנים בדה-פוליטיזציה של שאלת החזית המזרחית-פלסטינית. חזית זו הוצגה כקוריוז מקומי, כאוסף מיצגים תרבותיים.  <StrippedTag/FONT>כל ניסיון להפכה לשאלה פוליטית נתקל בדה-לגיטימציה ובהכחשה כמו כל טאבו חברתי אחר הן בקשת המזרחית והן מחוצה לה. מצד אחד עודדו המפלגות הגדולות את המזרחיות ברמה הארגונית, כמקור לגיוס קולות. מצד שני שללו את המזרחיות ברמה האידיאולוגית. מצע `עדתי` הוצג כסותר את מיזוג הגלויות הציוני ואחדות העם. בשנות החמישים הוצגו רשימות מזרחיות כמזוהות עם גורמים עוינים, והפנתרים השחורים – שלא כמו הקשת היו לא ציוניים בגלוי — הוצגו כתנועה מסוכנת למדינה.

תהליכי הדה-פוליטיזציה הללו השפיעו גם על המזרחים של הקשת. למרות הרדיקליות שלהם לכאורה, הם אינם עוסקים באופן מעמיק בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית – למרות שנושאים הזועקים לטיפול מונחים ממש לרגליהם. שתי דוגמאות קטנות, ידועות למדי: עדיין לא נעשה מחקר מקיף ובעל תהודה על המניפולציות של התנועה הציונית בהבאת יהודי תימן ועל שיתוף של חלק מיהודי תימן בנישול הפלסטינים. משום מה המזרחים של הקשת לא מתעניינים בכך.

אף אחד מהמזרחים של הקשת – לוחמי הזכויות החברתיות – לא התעורר לעסוק בפרשיות המחרידות של גרוש הפלסטינים ב-48, בהריסות הבתים, בבניית חומת האפרטהייד, בעקירות וסוגיות רבות אחרות. מי מהם השתתף לאחרונה בהפגנות פרו-פלסטיניות נגד החומה? מתי חתמה הקשת על עצומה נגד הריסת בתים פלסטינים (באותו זמן שהיא פעלה עבור השגת דיור למזרחים!!!)? פעם ניסיתי לעניין את הקשת בהצתרפות למאבק נגד החרבת בתים ונציגיה סרבו.  <StrippedTag/FONT>באותו אופן, אף אחד מן המזרחים של הקשת לא עוסק ברצינות מספקת בעדויות על הפרובוקציות של התנועה הציונית כלפי הפלסטינים שנועדו לזרז את הגירתם מפלסטין-ישראל. כמעט אף אחד מהם לא שואל כיצד הסכימה התנועה הציונית להלאמה של הרכוש והאדמות של הפליטים הפלסטינים והעברתם בחלקם לידי הוריהם של חברי הקשת. במובן זה, מעשיו, הרצאותיו בארץ ובעולם ותרומתו של ה”היסטוריון החדש” אילן פפה (לדוגמה) לשיח הדמוקראטי הביקורתי בישראל גדולה עשרות מונים מתרומתם של מרביתם המוחלט של האינטלקטואלים של הקשת.

אלה שהתנסו בפעילות מזרחית פרו-פלסטינית דמוקרטית יודעים לספר עד כמה חרדים המזרחים של הקשת בכל פעם שעולה שאלת שיתוף הפעולה של מזרחים דמוקרטים עם המדוכאים הפלסטינים בשטחים, בישראל ובגולה. יש לחרדה זו בדרך כלל כמה תגובות `קשתיות` אופייניות. בולטות בהן שתיים.  <StrippedTag/FONT>אחת היא שיש ימנים בקשת.  <StrippedTag/FONT>הטענה שנייה, היותר חשובה, היא שאין טעם לעסוק בעוולות הפלסטינים שכן זה ירחיק מזרחים פוטנציאלים מהקשת.  <StrippedTag/FONT>הטענה הזאת מתיימרת להיות “אסטרטגית”, יעני, “עדיין לא בשלו התנאים.”  <StrippedTag/FONT>(בכמה אחוזים גדלה החברות בקשת ב-7 השנים האחרונות, אם בכלל?)  <StrippedTag/FONT>כל מזרחי שמעז לטעון אחרת ולבקר את הקשת עובר דיסקרטיזציה, מכונה “רדיקאל לא מציאותי”, `מודר` מכל פורום ודיון של הקשת ומקורביה הממסדיים, מואשם שהוא מנסה להפוך עלבון להון אישי ושהוא פוגע באחדות התנועה והמזרחים (אחדות המזרחים וקונצנסוס היו תמיד מיתוס מגייס ומנגנון השתקה של מיעוטים פוליטים). והמגוחך מכל: בכל פעם שאינטלקטואל מזרחי דמוקראטי טוען שקיימת בקשת אימפוטנציה מוחלטת של אקטיביזם דמוקרטי, הוא מואשם בילדותיות ופולמיות ומתויג כקיצוני.

אחת התוצאות המרות של הכחשת החזית המזרחית-פלסטינית היא שהדור השני והשלישי של המזרחים מבין את הזהות המזרחית שלו (אם בכלל) כאנטגוניזם לאשכנזיות. הוא מזרחי לא כחיבור תרבותי של ממש עם הערבים אלא כזהות ישראלית מסוימת הכרוכה בכעס ובתסכול. זהו “מזרח” חדש, של מזרחים ישראלים בלבד.

ואילו השמאל המזרחי של הקשת לא ראוי להתכנות שמאל. הוא מורכב ברובו ממזרחים שאין להם כל קשר לסוגיות חברתיות המעסיקות את הפלסטינים בשטחים ובישראל. עסקני הקשת, שלום עכשיו, פעילים שונים של מרצ ואינטלקטואלים מתנשאים מן הפקולטות למדעי החברה והרוח (“החדשים”) אינם מתעוררים למראה עוולות הדיכוי המכוער של המוני עניים פלסטינים, “אנשי שוליים”, “שכבות חלשות”, “טיעוני טיפוח”. רבים מפעילי ה”קשת” הם פרופסורים ובורגנים אמידים מספיק. הם בקושי מדברים על סוגיות פוליטיות הנוגעות לפלסטינים או על חומת האפרטהייד. השמאל של הקשת הוא שמאל מזויף: לא שמאל של שיוויון ושל סולידאריות גלויה וחד משמעית עם מי שהם המדוכאים ביותר בישראל/פלסטין, היינו, הפלסטינים.

למען הדיוק ההיסטורי: לא  <StrippedTag/FONT>רק הקשת הדמוקרטית המזרחית, מרצ ותנועת העבודה אשמים בהתרחקות המזרחים מהם. חלק מהאשמה יש לתלות בהצלחתו של הימין להשתמש במזרחים ולהלהיבם בסמליו הלאומניים האנטי-ערבים. בשני העשורים האחרונים, אחד האויבים הגדולים של הצדק החברתי בארץ הוא משה קצב שתפס את משבצת הקיפוח והפך אותה לריטוריקה חלולה. יש להאשים בכך גם את הפוליטרוקים המזרחים לדורותיהם, משה שחל, שלמה הלל, שמעון שיטרית, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, משה קצב, מרדכי בן-פורת, ועוד רבים אחרים – מזרחים מלידה אך לא מזרחים בתודעה, שעשו דה-לגיטימציה למזרחיות כענין של פוליטיקה.

בכנסת הנוכחית יש מספר ניכר של פוליטיקאים מזרחים. אין בהם ולו אחד אשר פרש אידיאולוגיה מזרחית חברתית סדורה, לא כל שכן דמוקרטית או פרו-פלסטינית. כולם משחקים בכלים, במגרש ובשפה של ההגמוניה הציונית (האשכנזית או המשתכנזת). אין שמאל אמיתי שיציע מצע חברתי דמוקרטי, של סולידאריות עם הפלסטינים, שידחה את השיח הליברלי של מרצ, את השיח הפשיסטי של הימין ואת ההתבדלות המזרחית האנטי-פלסטינית של הקשת. אין שמאל שיאפשר למזרחים היהודים להיות מפויסים עם מקורותיהם הערבים לא רק מבחינה תרבותית אלא גם מבחינה פוליטית.  <StrippedTag/FONT>זאת, בלי אפולוגטיקה, הכחשה, חישובים “אסטרטגים” וכיו”ב.  <StrippedTag/FONT>שמאל מזרחי דמוקרטי באמת, אוניברסלי ופרו פלסטיני שבין השאר יאפשר לאשכנזים הישראלים להכיר במזרחיות של המזרחים בישראל. אין שמאל שיאפשר כינון זהות מזרחית דמוקרטית ורדיקאלית לא מתוך קונפליקט אלא מתוך חירות פוליטית ותרבותית ומתוך אחווה עם החלש, עם המדוכא הפלסטיני.

דומה שאת השמאל הזה לא יוכלו ליזום המזרחיות והמזרחים של הקשת אלא רק, כנראה, מזרחיות ומזרחים דמוקרטים באמת שאינם חוששים להבליט את עמדותיהם הפרו-פלסטיניות הן בגלוי והן בשיתוף פעולה פראקטי, אקטיבי ומעשי עם פלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים כמו גם עם ערבים בכלל.

שיקו בהר הוא אקטיביסט מזרחי די ותיק; ממייסדי צ”ח וקדמה; וחבר הנהלת ארגון היל”ה.  <StrippedTag/FONT>(אירגון היל”ה גוסס בימים אלו לנגד עיננו וזאת מבלי שלאף אחת ואחד מחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית אכפת מכך – בדיוק כפי שארע בסוף שנות ה-90 כשביה”ס קדמה תל אביב הוקרס והוחרב ע”י עירית ת”א ומשרד החינוך והקשת המזרחית בלמה את פיה והביטה בתהליך באדישות, קטנוניות וקנטרנות ילדותית).  <StrippedTag/FONT>שיקו הוא ד”ר לפוליטיקה השוואתית ומנהלו של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית (קישור מימין).  <StrippedTag/FONT>כדאי לציין שהגיליון הקרוב של הירחון באנגלית שאנו מפרסמים במרכז (ניוס פרום וויטין, WWW.NEWSFROMWITHIN.ORG<StrippedTag/FONT>  <StrippedTag/FONT>) ייצא לאור בעוד שבוע ימים.  <StrippedTag/FONT>שמחנו לכלול בו מאמר של יהודה שנהב שנושאיו קרובים לאלו הנדונים להלן).

כנראה שיעניין אותך גם: