לו הייתי אולמרט – וגם בימיו טובים לא הייתי רוצה להיות הוא, חס וחלילה – הייתי שובר את שתיקתי ומזמין את כל המגלים עניין רב במעשי הנאצלים – ומועיל בטובי להסביר להם פחות או יותר ככה, בזו הלשון:
חברים, כלומר נתינים יקרים, רק למענכם אני עמל כל הימים. כלום הייתם מעלים בדעתכם שאני בעצמי, מתוך בחירה חופשית, הייתי מבזבז כמה מאות שעות וכמה עשרות אלפי דולרים על חוויה מפוקפקת, שמשום מה נהוג לקרוא בטריבונלים העלובים של מדינתכם, “חופשה באיטליה”.
באיטליה ידידי הנתינים, אין חופשות, רק השתלמויות. במהלך שהותי בה, אני מתבונן בברלוסקוני ובתחנות הטלוויזיה שלנו, ומבין למה אתם כועסים עלי. פשוט, אין לי קבוצת כדורגל מוצלחת כמו שיש לו. אני בטוח, שאם הייתה לי קבוצה כמו מילאן, הייתם סולחים לי על הכול. במיוחד, אם הייתי קולט בה מאמן כדורגל נרדף, אך ורק בשל יהדותו, כמו אברם גרנט – ושנה לפני זה או אחרי זה עוד הייתי מספק הזדמנות לשלוימה שרף מכפר-סבא לאמן את אותה קבוצה במשך כמה חודשים, שקצת פחות יקנא. שהרי תמיד הרצון להביא שלום-גאולה-רווחה-ועושר לעולם, לבני-משפחתי ולי היוו תמיד את המקור הבלתי נדלה לפועלי הראוי-לכל-הערצה במציאות הקשה והאביונית, שבה מתנהלים חיי.
מהלך כזה היה מאפשר לי, כמובן, ללמוד איך נלחמים ב”אוליגרכים פופוליסטים” כמו גיידמאק, שעם קבוצה עלובה כמו זו שאני אוהד משחר נעורי, מצליח לשמח כל כך הרבה ישראלים קשי יום. הרי מעשים כגון אלה, שימוח ההמונים הנבערים וקרובי המעודנים, הם היחידים שמעניינים אותי כבר הרבה שנים (כפי שאפשר היה ללמוד מעדות טלנסקי). ואולי גם שהרכבות ייצאו בזמן. וכאלה דברים אפשר ללמוד לפני הכול באיטליה. ורק בשביל זה אני מקריב את עצמי ומוכן לנסוע אליה – תוך שאני מסתפק ב”מלגות הדלות וחסרות היכולת לפנק של מוריס”, שלפעמים אפילו נדמה לו שהוא נותן לי אותן רק בתור הלוואות. אין גבול לחוצפה של השנורר הקמצן ועלוב-הנפש הזה, שמעז לספר לכולם שהוא אוהב אותי.
שהרי אם זה היה תלוי בי. הייתי נוסע בעיקר לאמריקה, שכולם – כולל שולה זקן, וחבר מרעיו של טלנסקי – יודעים, שבה הנוחיות הרבה יותר גדולה; הסיגרים הרבה יותר גדולים ויקרים; בתי המלונות שכרטיס האשראי של טלנסקי יכול ל”סדר”, הרבה יותר מפוארים. ומה שחשוב, בהם אפשר לשכוח את “הייאוש הלא מי יודע מה נוח”, שקשור בכך שיום אחד הגמדים, הרשעים, שכל הזמן מחפשים רק ענקים מורמים מעם כמוני, ישיגו אותי ויכריחו אותי לחזור ולהיות כ”אחד האדם”. ואותם להישאר ב”עליבותם הקטנונית” לנצח. שהרי בלעדי אין להם תקומה. אחרת הרי לא הייתי מרשה לעצמי להיות כל כך לא-זהיר. אבל מה יש לי להצטער, ברור שכשהם יגלו את כל מה שהם הפסידו כאשר הם נתנו לי ללכת, הם יצטערו הרבה יותר. ואז אני לא אעזור להם, אפילו אם הם יתחננו. לא אקריב את עצמי עוד פעם למענם. קטנוניים, עלובי-נפש שכאלה.