שאלה לשרת החינוך: האם משרד החינוך נגד רב-תרבותיות דקה?
חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית
בימים האחרונים נחשפנו לכך שבית הספר הדמוקרטי הערבי בחיפה, חיוואר, מושבת, ותלמידיו מבלים את זמנם עם ההורים, או נכון יותר מסכנים את עצמם, במבנה הנמצא בשיפוצים<StrippedTag/FONT>. ממה שפורסם עולה כי התגלע סכסוך בין עמותת ההורים, שיזמה את הקמת בית הספר, לבין העירייה. סכסוך זה הביא לפיטוריה של המנהלת הקודמת, להחרמת ציוד בית הספר על-ידי פקידי העירייה במהלך תוקפני שחשף את התלמידים לאלימות מוסדות השלטון, ולבסוף, להשבתת הלימודים. בסכסוך זה, כך עולה, משרד החינוך נשאר לשבת על הגדר<StrippedTag/FONT>.
איני יודע מי צודק בסכסוך הזה. איני יודע אם אכן דמותו המהוללת של ראש עיריית חיפה (שהתקשורת נהנתה להשוות אותו לגיבור המקומי, סליחה הגלובלי, של השריף המיתולוגי האולטימטיבי – רודולף ג`וליאני) היא אכן דמות הראויה לשבח. כנראה שלא, לפחות לפי האופן בו הוא הביא להתפטרות סגנו הערב<StrippedTag/FONT>י בעיר המתגאה ב”דו קיום”. אני יודע, ואני חושב שכולנו יודעים, מי סובל בסכסוך הזה, ומי יוצא “לא חכם”.
לפני שנים לא רבות שאלה יולי תמיר, “כיצד משפיעה ההכרה במעמדן השווה של כל התרבויות המאכלסות את המדינה הרב-לאומית על התיאוריה הליברלית-הדמוקרטית?”*<StrippedTag/FONT>. בתשובה לשאלה זו היא הציעה להבחין בין “רב-תרבותיות דקה” ל”עבה” – הראשונה מתייחסת למצב בו התרבויות השכנות הן ליברליות, והשניה, כאשר אחת מהחברות אינה ליברלית. תמיר, לא קשה לנחש, צידדה במצב הראשון. במצב זה, יתאפשר חינוך דמוקרטי המבוסס על הכרה במאפיינים הייחודיים של כל קבוצה, תוך הסכמה על המשותף, על העקרונות הליברליים ועל ההכרה ההדדית במגוון התרבותי במדינה (פלורליזם). מנקודת מבטה של המדינה הדמוקרטית, זהו כמובן המצב הרצוי כאשר החברה הליברלית אינה מתעלמת מאי יכולה להיות עיוורת לצבעם, תרבותם, ולאומיותם של אזרחיה. מצב זה עדיף על פני רב-תרבותיות עבה, בה יש צורך להתמודד, בקושי רב, עם אי-הסכמה מצידן של קבוצות המיעוט על עקרונות היסוד הליברלים. האשמה, לרוב, בהמשך קיומו של מצב כזה מוטל על קבוצת המיעוט המסרבת להיפרד ממסורותיה.
בישראל, כך מסתבר, מי שאינו מעוניין בהתפתחותה של רב-תרבותיות דקה, ביחסי הגומלין בין יהודים לפלסטינים, אינו בהכרח מי שמגיע מקבוצות המיעוט “הלא-ליברליות” לכאורה. יותר ויותר מסתבר שדוקא המדינה, או שלוחיה (מעניין שלרוב אלה הם ראשי הרשויות המקומיות), אינה עושה מספיק כדי לקדם את העקרונות אותם היא לכאורה מבקשת לקדם. קרי חינוך דמוקרטי. להבנתי, חינוך דמוקרטי אינו רק זה המתקיים במתכונת של בית ספר דמוקרטי. חינוך דמוקרטי זהו גם החינוך לחברה דמוקרטית, חינוך לחברה הלוקחת על עצמה, באמצעות ההורים, אנשי החינוך והתלמידות והתלמידים, את האחריות לחינוך. לא בבחינת התרחקות מהמדינה, והתכנסות לתוך בועה, אלא דווקא מתוך מודעות למקומה של הקהילה הבית ספרית בהקשר החברתי הכולל. זה קרה ביפו, עם בית הספר יאפא (שעדיין זוכה להתנגדותה של העירייה) וזה קורה עכשיו בחיפה, בבית ספר חיוואר, שלפי הבנתי נהנה דוקא מהכרה ממלכתית.
האם יולי תמיר תרים את הכפפה? האם היא תפעל בהתאם למשנתה הפילוסופית לקידום החינוך הדמוקרטי בישראל? האם, במסגרת החשיבה ארוכת הטווח, ניתן לקיים כאן חברה דמוקרטית באמת, ולא רק מהפה לחוץ? והאם המדינה עצמה תיקח פעם אחת את האחריות על התפתחות זו?
____________________
* יעל תמיר, “שני מושגים של רב-תרבותיות”, בתוך מאוטנר, שגיר ושמיר (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, (ת”א: רמות, אוניברסיטת תל-אביב), 1998, עמ` 79. <StrippedTag/FONT>


