• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שבת בכיכר העיר

רונן שמיר

                           

                                                             

 

האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה.  אז צילמתי אותה בכל זאת.  מלפנים ומאחור.  היא יושבת שם וסורגת, כאילו זה מה שיש לה להגיד על יום זכויות הילד.  מודעת הענק שמתוחה מעל ראשה מבשרת על בואו הקרוב של עוד יום שנכנס ללוח השנה של חברת השפע האנגלו-אמריקאית שישראל – טוב, לא ישראל, תל אביב –  רואה עצמה כשייכת אליה.  יום זכויות הילד.  לצד יום זכויות האישה. יום כדור הארץ.  יום ללא צריכה. יום ללא תנועה.  יום זכויות האדם.  יום זכויות החיות לחיות.  חגיגה של חגים אזרחיים. סבבה.

אליזבט ואולריך בק, שני סוציולוגים בורגנים-אירופאיים-חדי-עין ומבריקים, קושרים בין המודעות הגוברת לזכויותיהם של ילדים לבין התמסדותה של האהבה כתנאי לזוגיות במודרניות המאוחרת, זו הרפלקסיבית והמסוכנת.  הם כותבים כי איבדנו את הלגיטימציה לחיות בזוגיות ללא אהבה.  יש המתמידים בכך, אבל זהו מצב שיש להסתירו, שאין להתגאות בו.  במצב החדש, הציווי המוסרי הוא לפרק את הזוגיות כשהאהבה נגמרת.  והאהבה נגמרת.  בדרך כלל.   בטח שיש אהבת עולם, אבל אלוהים, כמה שהיא נדירה.  אז בדרך כלל, האהבה נגמרת.  לכן, משמעות הציות לציווי לחיות בזוגיות רק אם יש אהבה היא ארעיותה של הזוגיות וההבנה שחובה לפרקה כשהאהבה אינה עוד בנמצא.  אך פירוק זוגיות אינו עניין טריוויאלי כלל וכלל.  מעבר לכל הסיבוכים הטכניים ורעידת האדמה החברתית המתלווה אליה, צפה שאלת האפשרות להתקיים ללא העוגן הרגשי וללא הוודאות הפסיכולוגית שמאפשרים חיים בצוותא.  את העוגן הזה, טוענים בני הזוג בק, אנו מוצאים עתה ביחסנו לילדים.  בתנאים של זוגיות ארעית, העוגן הוודאי והיציב שנותר כרוך באהבתנו לילדינו, אהבה שנחשבת לבלתי תלויה, ליציבה, לקבועה, אהבה לכל החיים, ללא תנאי וללא סייג.  בתנועה רגשית זו, טוענים בני הזוג בק, יש לאתר את שורשי ההשקעה המטורפת שלנו בילדים ואת פיתוחו של שיח הזכויות שלהם בשני העשורים האחרונים. 

אבל כל האמור לעיל הוא רק בגדר הקדמה למה שרציתי בכלל להגיד.  אני רוצה לדבר קצת על מבנה המודעה שפרושה בכיכר.  הכותרת שלה היא:  `לא מרימים ידיים.  לוחצים ידיים.  יום זכויות הילד הבינלאומי תשס”ח 2007.`  כותרת המשנה שלה היא:  `התחייבות הדדית בין עיריית תל אביב יפו לילדי העיר ובני הנוער בה ליצירת עולם טוב יותר.`  מבנה המודעה תואם את הנוסח.  מצד שמאל של הכותרת מופיעה רשימה מפורטת של התחייבויות העירייה.  מצד ימין לכותרת מופיעה רשימה מפורטת, מקבילה בתכניה, של התחייבויות הילדים. 

 

מדובר בחוזה.  חוזה, לפי מה שלמדתי לפני המון שנים בפקולטה למשפטים, נשען על אקסיומת השוויון בין הצדדים לו ועל יכולתם לתרגם את רצונם החופשי להתחייבויות הדדיות.  עוד לפני שהספקנו להתרגל לחג החדש, ליום זכויות הילד, כבר הוצמדו לו התנאים החדשים של היגיון השליטה הניאו-ליברלי, היגיון שליטה המבוסס על היחיד האחראי, הסוכן המוסרי הנושא באחריות לגורלו ואשר עליו מוטלת החובה לעצב במו ידיו את הביוגרפיה שלו (עוד ניסוח של אולריך בק).  ניתן לזהות את ההיגיון הזה בכל אשר נפנה. התנחלותו של עקרון האחריות האישית בכל תחומי חיינו היא כה מסיבית עד כי נדמה לנו שתמיד היו כך פני הדברים.  להציל את כדור הארץ? בבקשה למחזר רבותי ולכבות את האור גבירותי.  מלחמה בפשע?  משטרה משטרה, אבל בבקשה להאיר את מגרש החנייה החשוך, בבקשה לבטח, בבקשה להתקין סורגים ובכלל, בבקשה לארגן משטרה שכונתית או לשכור חברת אבטחה פרטית.  קסאמים בשדרות?  מדינה מדינה צבא צבא, אבל אזרחים יקרים, נא לקחת אחריות, להתארגן, להתחסן, להקים רשתות הגנה אזרחיות.  זכויות ילדים? סבבה.  אבל יש לכם גם חובות, אזרחים קטנים, גם עליכם מוטלת אחריות: לכבוד האדם, לשמירת הסביבה, להגנה על זהות העיר. 

אני לא מסוגל עוד לדבר על המשמעויות הרחבות של התהליך הזה, של מה שאני רואה כאחריותיזציה של החיים החברתיים.  אבל אני חושב שכבר ניתן לזהות אותו בכל מקום:  בתפיסות של מדיניות ציבורית ביחס לרווחה, זכויות, חינוך, בריאות ועבודה ובאופן בו מחולקים ונתפסים כראויים להיות מחולקים המשאבים העומדים לרשותנו. 

זהו.  עמדתי מול המודעה.  צילמתי את האישה הסורגת.  חשבתי על מה שכתבתי לעיל וחשבתי גם על המשפט הבא שמופיע בה (במסגרת ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים):  `להיות עיר הזוכרת את עברה של יפו כעיר עתיקה ומיוחדת, להיות עיר השומרת על ייחודה של תל אביב בתור העיר העברית הראשונה בדורותינו…`  אז מה נגיד?  יאללא יאללא עוד פעם מוחקים את הפלסטינים ואסונם ומחליפים בשפה הנקייה של `עתיקה ומיוחדת`.  או אולי נגיד דווקא ההיפך?  תראו תראו, סופסוף זוכרים לזכור את יפו, מאזכרים אותה, מכירים בה.  לא יודע, באמת שאני לא יכול להחליט.                                  

כנראה שיעניין אותך גם: