• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שחורים ללא שם על הקיר הלבן

בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל מוצגים לראווה דיוקנאותיהם המרשימים של פעילי הפנתרים השחורים. אולם פרט קטן שכחו לציין שם: שמותיהם של אותם מצולמים, הניבטים דוממים מן הקירות
נטע אלקיים

בתערוכה ״יעקב שופר: ילידי הארץ״, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל, מוצגים דיוקנאות של פעילי הפנתרים השחורים מסוף שנות השבעים בירושלים. הצילומים החשובים האלה, עדות לדרכם המסוגפת של בני העדה המרוקאית בישראל, הודפסו כבר לפני שלושה עשורים בספר בעל שם זהה (יעקב שופר: ילידי הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984). בתוך מוזיאון ישראל יחסי הכוח כמו ברורים מאליהם. ממש כפי שהעבודות מודפסות ב״שחור-לבן״, כך המציאות מתארגנת מחדש מול עינייך: שחורים מול לבנים.

כאמנית חוץ-מוזיאלית שמתבוננת בצילומים של בני עדתי, קשה היה לי שלא להבחין בניגודיות שבין האמת והתום המשתקפים מעיני לוחמי החופש החומים האלו, שהומשגו בשם התערוכה כ״ילידים״ (הגם שרובם ככולם ילידי ״הארץ״ האחרת), לבין הפנתיאון הלבן, הקר והסטרילי בתוכו הם תלויים. בספרו ״נשמתם של השחורים״, תיאר הסוציולוג והפעיל החברתי ויליאם דו בויז מצב שבו ניצב השחור אל מול ״העולם האחר״, כאשר יותר מכל מפחד האחר לשאול אותו ״איך זה להיות בעיה?״

באופן סימבולי, התערוכה במוזיאון ישראל משקפת את הבעיה: מעמדנו בחברה עד היום נקבע מנקודת מבט הגמונית. אנו המוצגים המוזיאליים, האובייקטים. אנו האגרטל, הטבע הדומם, האשה העירומה, המודל האקזוטי שניתן לאמן כמתנה משמים. השם שלנו לא רלוונטי והזהות שלנו מטושטשת ומושטחת תחת ההגדרה האפולוגטית ״ילידי הארץ״, וזאת בניגוד מתוחכם לציטוט מפי ראובן אברג׳ל המובא בטקסט התערוכה לפיו רוב המצולמים הם ילידי מרוקו (שמו של אברג׳ל, אגב, מאוית לא נכון).

ראובן אברג׳ל
ראובן אברג׳ל על רקע צילום בתערוכה ״ילידי הארץ״. המציאות מתארגנת מחדש מול העיניים – שחורים מול לבנים. צילום: חן אלמליח
המצולמים הניבטים מן הקירות נרדפו על ידי הממסד, הופלו על ידו בכל דרך אפשרית, הוסללו לפשע, בערות ועוני, ועכשיו נוצחו והושתקו סופית. ככה, בדרך אינטלקטואלית, נעים להתבונן בהם ממרחק הזמן בכלובי המסגרות, חיות נעימות מראה, שותקות ועצובות

כוונותיהם הטובות של מארגני התערוכה ניכרות, אך למעמד הפתיחה החגיגי של התערוכה, ״ילידי הארץ״ עצמם לא הוזמנו. טקס הפתיחה נחווה כמעמד מרגש של היטהרות מנקיפות המצפון המציקות. דברי הפתיחה היו באנגלית, למען הפטרון. עם השלמת הווידוי על הפשעים באוזנו של הכומר אפשר כעת להתענג על קורטוב של עשיית צדק. למה הדבר דומה? לבקשת סליחה מאלוהים על פשע שבין אדם לחברו. במקרה הזה האלוהים הוא האמנות והכנסייה היא המוזיאון. הצחקוקים, הלעיסות, כוסות היין המצלצלות ללא הרף – כל אלה עמדו בניגוד חריף לדממת המצולמים הניבטים מן הקירות; אנשים שנרדפו על ידי הממסד, שהופלו על ידו בכל דרך אפשרית, שהוסללו לפשע, בערות ועוני, ועכשיו נוצחו והושתקו סופית. ככה, בדרך אינטלקטואלית, נעים להתבונן בהם ממרחק הזמן בכלובי המסגרות, חיות נעימות מראה, שותקות ועצובות.

אם מנתקים את יצירות הצילום מהסביבה וצוללים לתוכן, הן עצמן מלאות רגש, חמלה ואהבה לדמויות המצולמים. ניכר כי הצלם הגיע איתן לקירבה ושיחות עומק שאיפשרו לו להבין את עולמן ולתת דרור לאשר על לבם. שהרי בכך קנה את עולמו וקיבל מהם את המתנה: הנצחתם תחת עדשתו. הוא יצא נשכר – אולם לא מגיע למצולמיו בתמורה לקבל את שמם בחזרה? ״מספר אנשים קטפו את התהילה: ראובן אברג׳ל, סעדיה מרציאנו, צ׳רלי ביטון, אבל אלה ששכבו על הגדר ושילמו את המחיר – אף אחד לא עמד לצידם כאשר נשפטו בבתי הסוהר לשנים… והתערוכה מופיעה בלי שמות״, אומר אברג׳ל בראיון טלוויזיוני. ״אני מבקש מהנהלת המוזיאון לדאוג לרשום את שמות האנשים האלה, מי אלה האנשים האלה? אנשים בלי שם״.

לדבריו של יעקב שופר, הוא בא לצלם פנתרים ומצא ״נשמות טהורות״. וכי מה ציפה למצוא, מפלצות? מהאופן בו מתואר הצלם בשבחי הביקורת אנו למדים על אותה תקופה שבה בלט הצלם החברתי לטובה על כך ש״העז״ להתקרב אל השכונות של המרוקאים, כמי שנכנס לגוב האריות. הוא גם קיבל על כך פרס. אולם מי היו האריות האלו? ומה ציפתה מהם החברה הנאורה והמבוססת כשזרקה אותם בתוך הריסות בתים מופגזים ללא כל סיוע הומניטרי, בעוני מחפיר וללא חינוך? האם חטאם של הפנתרים היה שהפריעו את השלאפשטונדה? שזעקו ברחובות וגנבו כדי לאכול? לכן הם נוקו משם כחתולים באלות ובתרסיסים? איזו דמוניזציה עשו להם באותם שנים, וכמה יהיר מצד אותו הממסד שפצע אותם, לבוא כיום להציג את דמותם כה רחוק ממרחב חייהם, מבלי ליידע אותם, ועם דרישה לשלם כרטיס כניסה למרחב הייצוג.

עדות לחלק ממעללי הממסד באותם אנשים נמצאת באגפים הסמוכים. בתצוגת הקבע ״מקצב בחיים: לידה, חתונה ומוות״, ניתן לראות פרטי לבוש ואמנות שימושית שהייתה רכושם הפרטי של יהודים מזרחים רבים ונלקחה בהרבה מקרים מהעולים התמימים בגזל. רבים הסיפורים ששמעתי על לקיחת ביגוד, ״יודאיקה״ (ובכלל זה ספרי קודש) וחפצי אמנות מאותם עולים, ללא כל תמורה. מי יודע עוד כמה פרטי חיים כאלו נמצאים במרתפי המוזיאון?

לצד הפריטים המוצגים, נרשם לעתים שהדברים ניתנו כתרומה. האם הם נתרמו על ידי המשפחות כפי ש״נתרמו״ אלפי תינוקות לאימוץ?

כנראה שיעניין אותך גם: