חיוך מאופק תוך נשיכת השפתיים
לא כל יום יוצא לי לבלות בבית אבות ולבוא במגע עם אנשים שלווים שעברו כמה דברים בחייהם. כולם כאן סובלים ממחלה כזו או אחרת, בכל זאת הגיל עושה את שלו, אך הופתעתי לגלות (למרות ההכנה מראש) את מספר הקשישים שנשארו ללא שיניים. איך זה לחיות בלי שיניים? שאלתי את אחד הקשישים לצורך כתבה שעשיתי עבור “הטלוויזיה החברתית”. “לא משהו”, הוא ענה בחיוך מאופק תוך נשיכת השפתיים שחלילה יתגלה החלל הריק בפיו. פה ללא אבני המבצר שהתהדר בהן לאורך השנים.
מסתבר שאותו קשיש אינו חריג בסבלו מהיעדר שיניים. בקרב אוכלוסיית הקשישים בארץ שזוכה לייצוג הולם במדד העוני, מעל מחצית מהם נותרו עם פה ריק לחלוטין, ולרבים אחרים חסרות שיניים רבות. אגב, לא כולם שכחו לצחצח את השיניים לפני שינה או דילגו על שימוש בחוט דנטלי: מחלות ותרופות רבות פוגעות בחניכים, ומשם איבוד השיניים הוא רק עניין של זמן. בדומה לצעירים הגונים שעובדים מ-9 עד 6, גם עבור הקשישים הטיפול בשיניים לא נמצא בראש סולם העדיפויות, בגלל עלויות אסטרונומיות של הטיפול המונע או המשמר. עם כל עקירה של שן נעקרים גם כמה מאות שקלים חשובים מהכיס; זאת, כשקצבת הזקנה החודשית כיום עומדת על 1,502 שקל, ובהנחה שנזקקו לטיפול בשעות שגרתיות ולא הזעיקו את הרופא מחוץ לשעות העבודה הרגילות.
היעדר השיניים מצמצם את התפריט למאכלים כמו מרק ודייסות, מאכלים שאכלנו בגיל הרך. מה שמביא לתזונה לקויה ולמחסור בוויטמינים ובמינראליים חיוניים בשאר חלקי הגוף. בעיה נוספת היא הבעיה החברתית שאין להקל בה ראש. מבוגר ללא שיניים יחשוב פעמיים לפני שידבר, יצחק או סתם יחייך. הבדידות שכה נפוצה בגיל השלישי מתעצמת בגלל היעדר שיניים.
הדבר המצער הוא, שכבר בשנת 90′ המליצה ועדת נתניהו (לא הסוציאליסט שאתם מכירים, מישהי אחרת), על חקיקת חוק בריאות ממלכתי והוספת טיפולי השיניים במסגרת הסל המוצע לאזרח, כי מה לעשות שיניים הם חלק מהגוף ולא משאב טבע עבור אנשים בחלוקים לבנים. כיאה לוועדה ממשלתית המלצותיה אומצו חלקית, והשיניים נשארו בחוץ. הסיבה לכך היא שהשירות לא סופק על ידי קופ”ח כללית שהסל שלה שימש אז כאב טיפוס לסל הציבורי. תודות להחרגה מסל הבריאות, 95% מטיפולי השיניים נשלט על ידי רופאי שיניים שרוצים לעשות לביתם, וככל שביתם גדל המחיר עולה (יוקר המחיה קוראים לזה), וכך נהפך הטיפול בשיניים למותרות. אין זה חדש שמצב השיניים הוא סמן של אי-שוויון. כעת, ברור שגם מצבן של השיניים התותבות הוא סמן של אי-שוויון. אי-שוויון נסתר מן העין.
אגב, מחלות כתוצאה מהיעדר שיניים דווקא נמצאות בסל ואת הטיפול בהן המדינה מממנת בשמחה. מי שסובל מסיבוכים בשל תזונה לקויה, דלקת שהתפשטה לשאר חלקי הגוף, מקבל טיפול על חשבון המדינה. כך נוצר האבסורד שהמדינה מוכנה לטפל בסימפטומים ולא בבעיה.
בשנת 2010, בהמשך ללחצים שהופעלו על ידי התקשורת (אורלי וילנאי וגיא מרוז) ועל ידי ארגונים חברתיים (הקואליציה לבריאות שיניים ציבורית), הצליח סגן שר הבריאות ח”כ ליצמן, במהלך שנוי במחלוקת להכניס את טיפולי השיניים לילדים עד גיל 12 לסל הבריאות. כתוצאה ממהלך זה, ילדים רבים זוכים בתחילת חייהם לשיניים בריאות. ליצמן, מעודד מהצלחתו בקרב הקטינים, נעתר ללחצים מארגוני זכויות ומארגוני גמלאים, והבטיח להרחיב את השירות לבני 65+. במשרד הבריאות התחילו לעבוד על הרכבת סל מיוחד ותמחורו. העניין איננו פשוט כלל וכלל, שכן שיניים תותבות החיוניות לקשישים עולות כסף רב בשוק הפרטי.
נדמה היה שהרוחות נושבות לכיוון הנכון ונדמה היה שכאשר תוקם ממשלה חדשה אחרי הבחירות, יורחב השירות לבני 12-14 ותמומש ההבטחה לתכנן סל מיוחד לקשישים. אולם, הממשלה הנוכחית לא מראה כרגע מודעות של ממש לחשיבות החברתית של שירות השיניים הציבורי. היא הקפיאה במסגרת הגזירות את הרחבת הסל לילדים וכלל לא עוסקת כרגע בשירות הציבורי לקשישים.
בשנה שעברה (2012), יזמה קבוצת ארגונים יחד עם ח”כ חיים כ”ץ הצעת חוק עליה חתמו עשרות ח”כים ותכליתה להוסיף למס הבריאות חמש מאיות האחוז (מעל ה-5% בערך שנגבים כיום כמס בריאות) וכך לגייס כ-200 מיליון ש”ח הנדרשים למימון טיפולי שיניים לקשישים. למרות התמיכה העקרונית של ליצמן, ולמרות שחיים כ”ץ הוא דמות חשובה במפלגת השלטון, הליכוד, ויו”ר וועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הצעת החוק לא זכתה לתמיכה ממשלתית של ממש. כיום מנסה כ”ץ, להפיח חיים בהצעת החוק, והוא הניח אותה שוב על שולחן הכנסת. כץ שידוע כטקטיקן צמרת, מאמין שכבר בקדנציה הזו החוק יעבור.
אני לא חובב גדול של תשלומי מיסים ואגרות ומלין לא פעם על אחוז המע”מ הגבוה, אבל כולנו נהיה מתישהו בגיל 65 (אם לא ישתבש משהו בדרך), והמחשבה על נערי האוצר שנהפכו לגברים במשרדי הטייקונים, משחקים בלק ג’ק עם מעט הכסף שחסכתי לפנסיה, מעסיקה אותי לא מעט. אז אם נגזר עלינו לחיות בעוני לעת זקנה לפחות שתהיה לנו אופציה לקטר בפה מלא.


