• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שיעור אקדמי בהדרת פלסטינים בישראל

רבאח חלבי

פרנץ פאנון אמר “שהאוביקטיביות” תמיד פועלת נגד החלשים. לא פלא כי החזק הוא זה ששולט בשיח ובמינוח כפי שאמר פוקו, ובאמצעות השליטה בשיח הוא בעצם מבסס ומתחזק את שלטונו ואת שליטתו באחרים. החזק יקבע מה זה אוביקטיבי, בצורה שתשרת את האינטרסים שלו, מכאן שלא תיתכן אוביקטיביות במובנה האמיתי וממילא לא צריך לנסות ולהגיע אליה בשום תחום בחיים, במיוחד לא באקדמיה.

השחורים והתנועות הפמיניסטיות חשפו את השקר של האוביקטיביות המדעית לפני עשרות שנים. הם גם חשפו שהמדע הקלאסי והמחקר הכמותי בעצם בא לשרת את האליטות ולא את האמת המדעית ששמו להם כעלה תאנה.  מכאן בא לעולם המחקר האיכותני, אשר איננו מתיימר להיות אוביקטיבי, איננו מתיימר להיות מייצג ובעיקר חושף את האג`נדה האידאולוגית של החוקר, כדי לשמור על הגינות ושקיפות, מה שלא עושה החוקר הכמותי, אשר מטעה את הקורא כאשר הוא מנסה דווקא להסתיר את העמדה האידאולוגית ממנה יוצא למחקרו.

אבל כנראה שגם אלה שתומכים במחקר האיכותני עדיין לא הפנימו את השינוי העצום שהוא מציע, ועדיין כבולים בתוך המחשבה המדעית הקלאסית. לאחרונה נתקלתי באחדים מהם, בהתייחסם למאמרים ששלחתי לכתבי עת איכותניים מוצהרים. באחד המקרים המעריכים דחו מחקר שהצעתי על סמך טיעונים מתודולוגיים מופרכים. התעצבנתי, נשכתי שפתיים והמשכתי הלאה. אבל הקש ששבר את גב הגמל קרה כאן בישראל, עם עורכי אנתולוגיה שאמורה לצאת באוניברסיטה בחיפה ולעסוק בסטודנטים בישראל.

הנושא משך אותי, התעניינתי ושאלתי את אחת העורכות אם מחקר על “סטודנטים ערבים באוניברסיטה עברית” שערכתי על סטודנטים וסטודנטיות בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית יכול להתאים לאנתולוגיה. נעניתי בחיוב ובהתלהבות, ונתבקשתי לשלוח תקציר. עשיתי כן ושני העורכים הגיבו בשביעות רצון מופגנת והבצירו בי לשלוח את הטיוטא של המאמר, ומדבריהם אפשר היה להקיש שהם מאוד מעוניינים לפרסם את המאמר שלי באנתולוגיה שלהם.

בתגובה לטיוטא ששלחתי קבלתי עמוד שלם עם יותר מעשרים הערות. רובן היו הערות טכניות שמוסיפות למבנה המאמר אבל בסוף וכאילו באקראי “השתרבבה” לה הערה מהותית על הממצאים ובעיקר על דרך הניתוח של הממצאים. הגבתי בחריפות על ההערה הזאת. קיבלתי תשובה מתחמקת ובקשו שאשלח הטיוטא המתוקנת. אחרי כמה ימים קיבלתי תשובה שהם מצטערים אבל  לא יכולים לפרסם את המאמר, היות ולא התייחסתי להערה המהותית שלהם.

כדי שהדברים יהיו ברורים, המחקר שעשיתי מנסה להתחקות ולהבין את הרגשת הסטודנטים/יות הערבים באוניברסיטה ואת היכולת שלהם להשתלב במוסד. הממצאים היו קשים ביותר, והראו שהסטודנטים מרגישים מודרים, מרגישים שבמוסדות האוניברסיטה מתייחסים אליהם כאל שקופים, ולפעמים אף היחס הוא מפלה וגזעני, מה שגורם לסטודנטים להיות מנוכרים למוסד, והתכלית שלהם מצומצמת בלשרוד, להשיג תעודה, ולברוח מהמוסד. את הממצאים האלה ניתחתי בעזרת ספרות על מחקרים שנעשו על שחורים  בארה”ב, ובעיקר לפי הספרות הקולוניאליסטית שהתאימה למצב שלפנינו, כמו כפפה ליד.

העורכים התקשו לעכל את הניתוח, וזאת בלשון המעטה.  הם לא יכלו לבלוע את העובדה שבמדינת ישראל ישנם דפוסים קולוניאליסטים שנהוגים כלפי הילידים הפלסטינים. הם התקשו במיוחד להסכים ולקבל את העובדה שישנה אפליה ואף גזענות כלפי הסטודנטים הפלסטינים בישראל. הם האשימו אותי בניתוח שטחי ומגמתי, וכך הם כתבו לי: “הסגנון במאמר חייב להיות יותר אקדמי,ופחות שיפוטי-פשטני. המאמר לא אמור להיות “קול זעקה” אלא ניתוח אובייקטיבי עד כמה שניתן….אין בכלל התייחסות לדרך שבה הם מסיימים את התואר, והאם יש גם דברים חיוביים בהתנסות באוניברסיטה….במאמר אין התייחסות כוללת אינפורמטיבית להשתלבות של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות הישראליות ולתחושה של ההישגים לצד הקשיים. אנחנו מבקשים באנתולוגיה מבט יותר רחב ומאוזן”.

הם מבקשים אוביקטיביות ככל שניתן, הם מבקשים איזון. אבל כפי שעולה מדבריהם באופן בוטה, הם מבקשים להגדיש את הצדדים החיוביים באוניברסיטאות הישראליות. במילים אחרות הם רוטנים על כך שאני מציג את האכזבה והניכור של הסטודנטים הפלסטינים בישראל, במובלע הם אומרים לי שאתם הפלסטינים כפויי טובה, תגידו תודה שאתם חיים במדינת ישראל וזוכים לטעום את טעמה של הקידמה והחירות. חסר היה שימשיכו את המשפט ויגידו תראו מה קורה לאחיכם הפלסטינים במדינות ערב. הם נוקטים עמדה פוליטית גסה, במסווה של הערות “מדעיות-אקדמיות”. הרי אמרנו “האוביקטיביות” תמיד פועלת נגד החלש, במקרה הזה שני העורכים היהודים המכובדים שקבלו לידיהם את האחריות על האנתולוגיה, קובעים מה הוא אוביקטיבי ומה איננו אוביקטיבי, מה מאוזן ומה לא מאוזן, ומה שנותר לך בתור חוקר מהשוליים, מהקבוצה המוחלשת, במקרה הזה חוקר פלסטיני, זה להתיישר לפי העמדה הפוליטית-אידאולוגית שלהם, כדי להיכנס להיכל התהילה. אתה פשוט צריך לוותר על זהותך ולהיות כמוהם, כדי להתקבל על ידם, כפי שאומר פאנון על שחורים בצרפת. אחרת תהיה מודר בדיוק כמו אוכלוסיית הסטודנטים שאתה מנסה להביא את קולם, או כדברי החוקרים, את “זעקתם” לקדמת הבמה.

ככה במקרה הזה “בזכות” העורכים המהוללים, נחסמת האופציה להביא את זעקת הפלסטינים ולחשוף את ערוותם של המוסדות האקדמיים, שאין בהם ולא מזכירה או ספרנית ערביה אחת, שהיו יכולות לרכך את המגע הנוקשה עם מוסדות האוניברסיטה האטומים, לצרכי הסטודנט הפלסטיני. אולם בכך שחוסמים את הקול מלהגיע לספירה הציבורית, לא מעלימים את הבעיה. מאז אוקטובר 2000 הלבה רותחת אבל מתחת לפני האדמה, רחוק מהעיניים היהודיות שלא רוצות לראות אותה ולא להכיר בה. כאשר יתרחש הפיצוץ הבא יגידו “לא ידענו!”. ההתנהלות הליבראלית של העורכים ושל רוב האקדמאיים היהודים, הטיעונים האקדמאיים לכאורה שמסווים אג`נדה פוליטית מקשים על המאבק בתופעה , לפעמים קל יותר להיאבק כאשר המצב מדכא וברור כמו במשטרים אפלים, למשל האפרטהייד בדרום אפריקה. הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל עיני האקדמיה, ולחשוף את האמת מאחורי הדימוי הליבראלי “אקדמי”. הרי האקדמיה, ברובה, היא כלי שרת בידי הממסד, והיא אחד המנגנונים שמשרתים את המצב הקיים, כולל הכיבוש.

כנראה שיעניין אותך גם: