שיתוף הפעולה השקט של הרוב הישראלי
פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
כבר יותר משבועיים שהתקשורת הישראלית מכינה את הציבור ל-30 במרץ, יום האדמה – היום בו עשרות-אלפי פליטים פלסטינים ותושבי עזה יצעדו לעבר הגדר כדי לחזור לבתיהם במסגרת “צעדת השיבה”. ניתנו הצהרות על כוחו האיתן של צה”ל למנוע חדירות, נפרסו יחידות צלפים וכוחות מיוחדים, וכמובן הופנתה אצבע מאשימה לחמאס ואיום שאם יקרה משהו – הרי זה באשמתו. בסוף השבוע, הפליטים אכן צעדו; צעדה לא אלימה, במטרה לחזור לבתיהם אחרי 70 שנה של גירוש ונישול ו-11 שנים של מצור. צעדה שנועדה לדרוש צדק היסטורי. כל זה כמובן לא מנע מהצבא הישראלי לפתוח באש חיה על אוכלוסייה אזרחית לא אלימה, להרוג 16 בני אדם ולפצוע למעלה מאלף. הפגנות כנגד האירוע התקיימו בגדה, בחיפה והיום גם ביפו.
האירוע עצמו מזכיר את התנהגות משטרת האפרטהייד בדרום אפריקה באירועי שארפוויל ב-1960, עת 69 מפגינים שמחו נגד מדיניות האפרטהייד נרצחו. אפשר גם ללכת עוד קצת אחורה ל-1930 ולהיזכר כיצד הצבא הבריטי בהודו פתח באש נגד מפגינים לא אלימים בצעדה בפשוואר ורצח כ-200 מהם.
בקשתם של הפליטים לחזור לבתיהם היא בקשה אנושית מדרגה ראשונה, שמגובה על ידי החוק הבינלאומי – על אחת כמה וכמה לאור המצור שישראל אחראית עליו וייצר משבר הומניטרי חמור ברצועה. אך כמו בסיטואציות קולוניאליות אחרות, שיקולים הומניים לא משחקים תפקיד בקרב ההנהגה הישראלית וגם לא בקרב הציבור הישראלי. הרי הקונסנזוס הישראלי על 1948 ממקם את השמאל והימין הציוני באותו צד – יש לעשות הכול למען שימור הרוב היהודי גם אם זה אומר לפתוח באש על פליטים בהפגנה. כך למשל, מביע ראש המחנה הציוני אבי גבאי בחשבון הפייסבוק שלו תמיכה מלאה ברצח.
ולאלו בשמאל, כמו למשל ח”כ מיכל רוזין ממרצ, שמבקרים את שר הביטחון אביגדור ליברמן על כך שהוא משתמש בכוח רב מדי ומרחמים על החיילים – אל תשכחו כיצד כוכבי השמאל רבין ופרס פעלו באותה צורה באירועי יום האדמה ב-30.03.76 או באינתיפאדה הראשונה. יש סיכוי לא רע שאותם חיילים שרצחו אתמול אזרחים בצעדה לא אלימה יצטרפו בהמשך לשוברים שתיקה כדי לדבר על פשעיהם ולישון יותר טוב בלילה. אך זה יהיה מאוחר מדי. דווקא באירועים כאלה – עם כל השעות הנוספות של ההסברה הישראלית להצדקת התגובה הצבאית ויישור הקו הכנוע של התקשורת, זה חסר טעם למדוד את רמת המוסריות של הצבא או של החיילים, וכדאי דווקא לבחון את רמת המוסריות של הציבור עצמו.
כי כאשר אנשי צבא וגנרלים למיניהם מקבלים החלטה לפתוח באש חיה על מפגינים וציבור שלם לא מבקר זאת, הבעיה היא לא רק הצבא והדרג המדיני. עד לרגע כתיבת שורות אלה, מניין ההרוגים ברצועה עומד על 16 בני אדם, ומניין הפצועים על כ-1,200. התקשורת הערבית מפרסמת כי צה”ל התחיל בהפצצת מוקדים ברצועה. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, מודאגת מהביקורת הבינלאומית ומצטטת ברובה את הודעות דובר צה״ל. חברה מתוקנת שמחשיבה ערך חיי האדם, כל אדם, אמורה לדאוג מכך שבשמה ובהצדקתה מתקיים טבח בפליטים. הפוליטיקאים שמקבלים כעת החלטות מודעים לשיתוף הפעולה השקט של הרוב הישראלי וינצלו את החלטותיהם לרצח מפגינים, אפילו כדי לחזק את מעמדם בסקרים – הרי יש לזכור שאנו בשנת בחירות.
אם יש קבוצה אחת שבאמת צריכה להוות מודל לחיקוי בשעות אלה, הלוא היא עמותת קואליציית נשים לשלום. בשעות קשות אלה, ובשיא האירועים, הן לא היססו וירדו דרומה למחסום ארז להפגין כנגד אי השפיות של אירועי יום שישי. פעולתן צריכה להוות השראה לא רק לציבור הישראלי, אלא גם לציבור הפלסטיני בתוך הקו הירוק; והגיע הזמן להפגין נגד האי צדק שקורה דווקא שם.



