שי ודרור והסדר הישראלי
צמד סטיריקאני הבוקר של רדיו ללא הפסקה – שי ודרור – הציגו בבוקר ה-30 במאי , כלומר עוד לפני ההסתבכות הישראלית עם העולם את אחד ה”מערכונים” המרתקים ששודרו מעל גלי האתר: מצחיק, עצוב, מצמית, מרתק, מייאש. בקיצור, כזה שהיה שווה לשעתק לדף. על רקע שלושה אירועים אקטואליים- ה”פאדיחה”של האירויזיון, הסכנה המרחפת על מדיניות העמימות הישראלית והנושא המרכזי: סכנת המשט המתקרב לחופי ישראל-עזה – התפתחה שיחה בין השניים, לדעתי שיחה על הגרעין האידיאולוגי שמחזיק השמאל הציוני הישראלי.
אין כמו הויכוחים והמתחים בין השניים על נושאים פוליטיים שקשורים בלב הסדר הפוליטי-בטחוניסיטי הישראלי כדי לעמוד על שני הזרמים הרעיוניים המרכזיים בשמאל הציוני ועל הבעייתיות שנובעת מהן.
לימין הישראלי, יצויין כאן, אין בעיה לנסח את מטרותיו הפוליטיות שלו, גם אין לו בעיה לעמוד על המחיר הכרוך בהשגתן, מחיר המשך הקונפליקט עם כל המשמעויות הכרוכות בו.
השיח של שמאל הציוני הישראלי – זה שמבחינה הסטורית הותיר את חותמו על השיח הפוליטי (למעשה ה-אפוליטי) – מאפשר לעמוד על המלכודת שבתוכה חיה ישראל – מלכודת השיח והמדיניות הביטחוניסטית.
יצויין מראש שהסימפטיה שלי נתונה לדרור, משום שהוא פתוח במידה מסויימת לסכנה שכרוכה במדיניות הבטחונית של ישראל. שי לעומתו מייצג פה – בגלל תפיסתו העצמית כשמאלן – באופן המאלף והמובהק ביותר את השיח הבטחוני הממלכד. שיח קשוח ואטום, החסר את היכולת לעמוד על הסכנות הכרוכות בו, ובה בעת בטוח לאין שעור בצדקתו וביעילותו למטרות הישראלית הנעלות.
אני גם לא מטילה צל של ספק באותטניות של הדברים – שני הדוברים הם כל כך “אמיתיים”, הם כל כך “הם” משום שהם כל כך מפוחדים מהמשמעות של הדברים שהם אומרים. לכן זו סטירה במיטבה. משום שהיא נוגעת בלב העניין, באושיות הישראליות המפוחדת וחסרת הכיוון. זו גם אחת השיחות שהכי הצחיקו אותי משום שהם נוגעים בדברים עצמם. לכן המאמץ להביא את הדברים כפי שהם נאמרו (עם שינויים קלים) היה חשוב. התוספות בסוגריים הן שלי.
כך נשמעים הדברים לפני שההתקפה הרצחנית:
השיחה מתחילה עם פתיח של דרור:
“בקר טוב, בקר של אכזבה של ציפיה שנגוזה (מההפסד באירויזיון), אבל זהו בקר של שחר חדש.
..אבל ננסה בפעם הבאה”
“טוב תשמע המשט, אותו משט שמחכים לו כמה ימים, וכמה ימים הוא הולך ומתעכב.
היו כמה עיכובים היו דברים לא צפויים במשט, היום הוא היה אמור להגיע לחופי אשדוד
אבל…. “
שי, ספק בצחוק ספק במשאלת לב:
“יש לי תחושה שהם יטבעו בדרך.”
דרור:
“היתה ציפיה שיגיעו בלילה, כדי שלא כל כך ייראו טוב. הרי ממה אנחנו מפחדים?
מתמונה לא טובה! “
שי מנבא:
“תהיה תמונה. יהיו הרבה תמונות.”
דרור:
“הם מחכים לבוקר כדי שייראו את התמונות”.
שי:
“אה.. הם מחכים לבוקר… ”
דרור:
“הם לא רוצים לבוא בלילה.”
שי:
“שלושה ימים הם כבר אומרים שיבוא, נגיע מחר בבוקר, נגיע מחר בבוקר, שיגיעו,
אנשים בעזה אנשים גוועים ברעב.
אומרים זה משט חירום, איך חרום שדוחים אותו כל הזמן למחר… “
דרור עדיין בטון סטירי:
“חסר אחריות (מצד אנשי המשט). “
שי:
“אנשים מתים… נו באמת!”
דרור עובר לפסים רציניים ומציע פתרון מעשי. כאן מתחיל השיח הפוליטי האמיתי:
“תגיד לי למה לא לתת למשט להגיע לעזה ושיפרקו תזה (את הסחורות) וזהו.. ”
שי:
“אתה לא יכול.”
דרור:
“למה?”
שי:
“אתה… יש אהה זה.. הטלת עוצר.. אתה לא יכול לאפשר להם.”
דרור:
“אז אני פותח את העוצר… הרי אני אני יוצא יותר גבר ככה.”
שי:
“אתה לא יוצא יותר גבר.”
דרור:
“למה לא?
שי:
“אתה יוצא חנאן ..אתה יוצא פחדן..”
דרור:
“לא, אני אומר משלחת סיוע, סבבא תביאו…”
שי:
“אתה יודע שזה משלחת סיוע? אולי יש נשק בפנים.”
דרור הולך על הקו הפרגמטי:
“נניח שאני בודק שאין נשק.”
שי מטיל ספק באמינות ה”אחרים”:
“אז הם אומרים…אז אתה פותח פתח…”
דרור מדגיש:
“אז אני אומר סיוע הומנטרי כן, ודברים אחרים לא.”
שי:
“לא, לא, לא…”
דרור עולה על נקודה מפחידה אבל מתקשה לנסחה ממש:
“אתה מייצג את ישראל…את ממשל…ישר.. (את ממשלת ישראל הימנית). זה לא טוב זה חבל.”
שי:
“מה לא טוב?”
דרור מנבא:
“אנחנו יוצאים.. לא יוצאים טוב.”
שי מכניס את הטיעון הישראלי על השבוי בעזה:
“מה זה יוצאים לא טוב, והם יוצאים טוב שהם מחזיקים את גלעד שליט?”
דרור עומד על בעיתיות ההשוואה – שוב מבחינה מעשית:
“מה זה קשור? אם לא נתן למשט להגיע לעזה אז הם לא יחזיקו את גלעד שליט?”
שי:
“לא, אבל אתה לא יכול לאפשר להם לפרוץ את המצור שאתה הכרזת כי אתה מפחד להתמודד עם תמונה (שעצירת הספינה עלולה לייצור).”
דרור מנסה להחזיר את השיחה לנקודת המוצא: מה הרעיון של המדיניות המצור על העזה ואיך זה מוביל לבעיה נלווית, זו של משט הסיוע. כלומר הוא מעביר את השיחה מטיעונים בטחוניים לטיעונים מדיניים:
“למה משלחת הומניטרית זה פחות טוב ממצור, למה מצור זה יותר טוב ממשלחת הומנטרית.”
פה נכנס שי לשלב של מבוכה, אחד הקטעים המרתקים בשיחה. מהרגע שדרור מטיל ספק במדיניות
המצור וביעילות שלה, לצרכים הישראלים, נכנס חברו למקום שממנו ישראלים לא יודעים איך לצאת, למלכודת השיח הבטחוני. לכן הוא עונה:
“אני לא מבין מה אתה רוצה.”
דרור ממשיך להסביר ולהעלות אפשרויות שונות להתמודד עם המציאות ההולכת ומתקרבת לחופי ישראל:
“לא, פתאם זה נראה לי לא חכם (למנוע בכח את העברת הסחורות לעזה).”
שי משיב בזעם על הטלת ספק ביעילות ובחכמה של המדיניות הבטחוניסטית של המצור:
“אז כל אחד שירצה להכנס, תתן לא להכנס?”
דרור:
“לא, אבל משלחת הומניטרית כן…”
שי בורח לשיח הבטחוניסטי שוב, לפיו משלחת הומנטרית יכולה להיות רק שם קוד להסתרת מחבלים:
“כל אחד יבוא ויגיד שהוא משלחת הומנטרית.”
דרור מתעקש על הקו הפרגמטי:
“אז לא אתן לכל אחד… נבוא ונבדוק… כן יש שם רק אוכל, סבבא כנסו…מה הבעיה?”
שי נבוך שוב:
“זה לא הולך ככה.”
וכאן עושה דרור את הצעד המאלף של הניתוח בין המדיניות האטומה הישראלית למעמדנו בעולם:
“לא הולך ככה, טוב אז תמשיכו להפסיד… באירויזיון…”
שי מנסה לחזור לשיח המוכר:
“אתה לא יכול להכריז שיש עוצר, וכמה טורקים מחליטים שפותחים אז אתה אומר בסדר טוב…”
דרור עובר שוב לנקודת המוצא של מדיניות העוצר:
“מה זה עוצר?”
שי:
“עוצר, יש שם (בעזה) מחבלים….”
דרור:
“מה אתה רוצה שהם לא יאכלו?”
שי מפריד בין העוצר לבין המשמעות שלו של אי הכנסת סחורות לרצועה:
“הם אוכלים, מה חסר להם אוכל?”
דרור:
“כן חסר להם…”
שי לא יכול להשלים עם המחשבה שישראל מקרבנת את הפלסטינים בעזה באמצעות העוצר, שהוא שוב ושוב מצדיק כחיוני לצרכי ישראל, זה הרי מחוץ לשיח הבטחוניסיטי הישראלי:
“איזה שטויות, חסר להם אוכל…”
דרור מתעקש על משמעות העוצר:
“זה לא שטויות.”
שי בשלו:
“לא חסר להם.”
דרור:
“חסר להם אוכל.”
שי מאמין בכל ליבו שאין רעב ברצועה:
“מאפה אתה יודע?”
דרור:
“אני יודע!”
“מאפה?” מסרב שי לעשות את הקשר בין מצור לרעב.
“אני יודע” – מתעקש חברו…
שי מדגיש:
“אתה לא יודע כלום”
דרור מחזיר לו:
“מאפה אתה יודע שלא חסר להם אוכל?”
שי שואל:
“האם הם מתים מרעב?”
“כן” משיב האיש הטוב בסיפור.
שי מתעקש: “אפה אתה רואה?
תראה לי אותם מתים מרעב.”
דרור משיב:
“אתה הולך לעזה? היית פעם שם…?
טוב אז הם אוכלים במסעדות יוקרה…”
שי:
“הם לא אוכלים במסעדות יוקרה, גם אני לא אוכל…במסעדות יוקרה.”
דרור על סף ייאוש מחוסר היכולת של חברו לעמוד על הסוגיה הפוליטית הנדונה כאן:
“די באמת..אתה יודע ש(עזה) המקום הכי צפוף בעולם… הם סובלים מרעב”
“הם לא סובלים מרעב”
“הם סובלים מרעב”
וכאן עובר שי לטיעון על בסיס ההפרדה בין הפלסיטינים בעזה למנהיגם, שאמורים לשאת באשמה למדיניות הטלת המצור:
“הם לא סובלים מרעב…הם מתבכיינים…ראית את כל החמסניקים האלה נוסעים במרצדסים שלהם… אז שיימכרו את המרצדסים שלהם…”
דרור באירוניה:
“טוב, אז זה גן עדן עלי אדמות.”
שי מתעקש על ההפרדה בין מדיניות המצור לשאלה הרעב:
“זה לא גן עדן, אבל הם לא מתים מרעב…”
דרור על סף ייאוש:
“בסדר.”
שי מרחיב את טיעונו בדבר הפרכתה של שאלת הרעב ברצועה – שוב מתוך שכנוע שהמדיניות הישראלית לא גורמת לרעב:
“מתים מרעב זה באפריקה, אז אתה רואה תמונות של ילדים מתים מרעב
ראית ילד פלסיטיני כולו יושב רועד מרעב? לא ראית, למה? כי הם אוכלים..הם אוכלים חומוס ופיתות.
….הם לא מתים מרעב (בהדגשה)”.
דרור מחזיר אף הוא בהדגשה ובזעם כלשהו:
“טוב, אז נחכה שהם ימותו ברעב.”
שי מרגיע ומעלה אף הוא את קולו:
“לא נחכה, הם לא ימותו ברעב…הם לא ימותו, יש להם מים. יש להם קמח..”
דרור חוזר למשמעות המעשית של מדיניות המצור הישראלית:
“אין, זה הולך ונגמר.”
שי בחפיפניקיות המחשבתית שלו:
“איזה הולך ונגמר.. למה אתה חושב שזה הולך ונגמר..?”
דרור שוב על סף ייאוש:
“כי הם במצור”.
שי די נבוך מהתמודדות עם הדברים אבל עדיין בשלו, כי נשען כל כולו על הטיעון, כי ישראל בכל זאת מאפשרת העברת סחורות לרצועה:
“אבל מכניסים להם אוכל, כל הזמן…”
דרור מנסה שוב אצל שותפו לעבודה:
“תנסה אתה לחיות יום אחד במצור, אתה עם כל הנהנתנות שלך…”
עכשיו תורו של שי לעמוד על מקורות המצב הנוכחי – כלומר להודות שיש מצור ולנסות להסיר את הסיבה למדיניות זו:
“למה, למה הם במצור?”
דרור שמבין את הקילר-ארגומנט שכרוך בטיעון הבטחוני, נמצא שוב על סף ייאוש:
“טוב בסדר.”
“תענה לי, למה הם במצור?” מתעקש שי לחזור לנקודת המוצא האמיתית, מצור על הפלסיטינים
כמדיניות הגנה על ישראל: “אם אין מצור, מוציאים פיגועים וחוטפים חיילים…”
דרור:
“בסדר… אז זה עונש קולקטיבי…”
שי מתעקש על השיח הבטחוניסטי המובן מאליו:
“פתאם נהיה לי שמאלני, נשחרר אותם… למה הם במצור?, כי הם עשו פיגועים.”
ומדגיש את ההגיון של מדיניות ההגנה:
“זה לא עונש, זה למנוע מהם לעשות פיגועים. למה עונש?
דרור מפרשן:
“אוקי, עונש קולקטיבי.”
שי:
“אתה מעדיף שהם יאכלו ויהיו בריאים אבל לא איכפת לך שהם יתפוצצו פה ברחובות..”
דרור על סף פיצוץ:
“מה זה קשור זה לזה? אתה מרעיב את כולם כדי שלא יתפוצצו.”
שי בשלו:
“אתה לא מרעיב.”
דרור המיואש פולט: :”נו באמת”.
שי באחת היציאות המצחיקות ביותר בשיחה זו, למרות ואולי בגלל שנאמרה בשיא הרצינות ובשיא הזעם:
“לך תגור בעזה עם גדעון לוי.”
בשלב זה אפשר להרגיש את המתח בין שני הסטיריקאנים. ברור שהם לא מצליחים לתקשר…..
מתח שאפשר להגדירו כמתח קיומי: שניהם בטוחים שהם מציגים את הגישה הנכונה יותר לישראל. שניהם נלחמים על עמדתם מתוך תחושה חזקה של אמונה ביעילות ובצדקת הדרך. זה בדיוק הרקע למתח שמתקיים במהלך השיחה בין שניהם לנוכח חסר היכולת להגיע לעמק השווה – איזו גישה היא בטחונית וחכמה יותר לישראל.
כאן הם עוברים לדון באסטרטגיה של ישראל בעניין המשט המתקרב ובא.
על העברתם של הפעילים מישראל או כליאתם אם יסרבו לשתף פעולה עם ישראל…
דרור:
“הכינו להם כלא מיוחד למעצר.”
שי:
“טוב מאד!”
דרור באירוניה:
“כן טוב מאד.”
שי עומד על טיעונו בדבר אי הלגיטימיות של המשט:
“מה אתה חושב שאתה יכול לעלות על ספינה ולהכנס… סתם לעשות משט ולהכנס לתוך בריטניה?
לא יעצרו אותך ויזרקו אותך כמו כלב?”
דרור ברצינות נצורה:
“בבריטניה אין מצור.”
ברגע זה יוצא שי מדעתו בדיוק משום שטיעונו של דרור עומד על היותה של ישראל אחראית למדיניות המצור, מכאן משתמע שהיא זו שמקרבנת את הפלסיטינים. בעוד שי רואה במצור כמדיניות של הגנה עצמית ברורה.
דרור מציע בשלב זה “להחליף הילוך…”
שי מתנשף … “מעצב אותי.”
דרור ממשיך ספק מיואש, ספק מנסה את מזלו שוב פעם:
“האמת תמיד מעצבנת.”
שי מחזיר:
“הפופוליסטיות (שלך) מעצבנת.”
עכשיו תור של דרור לצאת מדעתו:
“הפופוליטסיטיות? זה פופוליסטיות.. מה שאתה עושה…זה.”
שי מגחיך שוב מתוך אי יכולת להתמודד אינטלקטואלית עם המשמעות של המדיניות שעליה הוא מגן בחרף נפש: “הם מתים מרעב… תן להם לעבור… כאילו אתה יכול לעלות לספינה ולהפליג ליוון.”
דרור מתעקש שגם ביוון אין מצור..
שי בשלו: “זה לא משנה.”
כאן נכנס אייבי נתן לשיחה. דרור מציגו כמי שעלה על מטוסים כדי להגיע למקומות נצורים
ולעזור לרעבים הנצורים במקומות שונים בעולם.
שי לא אוהב את הדוגמא הזו:
“זרקו אותו (את אייבי נתן) לכלא.”
דרור לא מבין שחברו מסרב להבין את ההקבלה:
“לא בגלל זה” (לא בגלל הסיוע, אלא בגלל נסיונות ההתקרבות של אייבי נתן למנהיגי אש”ף, מה שאסור היה על פי החוק הישראלי משנת 1985 עד לשנת 1993).
שי מגחיך את השיחה, שוב מתוך חסר מוצא מהמלכודת הטיעונית של השיח הבטחוניסטי: “לא יעצרו אותם, מה יעצרו אותם …בגלל שהם נכנסו למים הטריטורילים של …מה זה הפקרות פה?”
כאן השיחה מגיעה סופית למבוי סתום. השניים צוחקים צחוק של ייאוש, ואז הם פונים למוצא מהשיחה הפוליטית שהביאה המון מתח ועצבים. המוצא הוא דה פוליטיזציה של השיח: שי מציע להביא את הראל סקעאת (“הכשלון” מהאירויזיון, זוכרים?) להזמין אותו לספינה של חיל הים “שישיר להם צרור של מנעולים …. תראה איך הם בורחים מרצונם חזרה לקפריסין.”
צחוק פרוע של דרור שמגלם יותר מכל את אנחת רווחה: השיחה הקשה הגיעה לסיומה…
פה מצטרף דרור לשי ושניהם עולים על גל של השיח הא-פוליטי, זה שמאפשר להם שוב להתקרב אחד לשני:
“צריך להיות מקוריים…”
שי מאשש: “צריך להשתמש בפארסה הזו (של האירויזיון) לטובתנו…”
כאן עושה דרור מהלך מרתק. הוא מכניס לשיחה גם אם למטרות הסאטירה את היפוך התפקידים של מקרבן וקורבן:
“מעבר לכל, אפה הסיוע ההומנטרי לנו? למה אף אחד לא מסוגל להסתכל על המצוקה שלנו.
אנחנו במצוקה יותר גדולה מהפלסיטינים..”
שי מאשש… “הרבה יותר מהם..”
דרור מפרט: “הכור בדימונה רוצים לפקח עלינו.. הבנק הגדול בגרמניה מוכר את החלק שלו באלביט..”
שי מסביר מי אחראי לכך: “כן, למה.. משום שהפלסטינים מאיימים עליו.. הם לא ישקיעו בבנק שלו.”
דרור מוסיף לברוח מתפוח האדמה הפוליטי הלוהט: “והקטן מעל טעם ועל ריח, מת.. ( גארי קולמן).”
שי: “זה הכי גרוע…”
דרור כנראה ברצינות: “רק צרות מתרגשות עלינו…”
שי מחזק את האפוליטיות של הנושא שכרגע נדון: “מה יותר גרוע: משט, אלביט או מותו של קולמן..? זהו צרור של מנעולים זה צרור של צרות שנפלו עלינו..”
דרור מסכם ספק אם בציניות או באירוניה:
“ולא ולא בגללנו…אנחנו לא אשמים בכלום”.
וכך, עוד לפני ההסתבכות בלב ים, משדרים שני נציגים של השמאל הציוני בתקשורת את מוגבלותו של השיח הבטחוניסטי השלט בישראל: ישראל מחליטה על מצור על עזה כמדיניות של הגנה, כלומר הענשה קולקטיבית של פלסיטיני עזה כתפיסה בטחונית, ומתעקשת על מדיניות זו למרות חוסר הסיכוי שלה להתממש לאורך זמן ללא אירועים מסוג אלה, שמסבכים אותה אותה שוב ושוב עם עצמה וכמובן עם כל העולם.
שהרי מדיניות ההגנה העצמית לא מאפשרת פשרות, משמעות דברי שי גולדשטיין ברורה כשמש, הצדקת האלימות של ישראל כלפי המאתגרים אותה, לא עומדת בספק. משום שגם הוא תופס את מדיניות המצור כחלק ממדיניות של אין ברירה. לכן לא הייתה לו בעיה אמיתית עם ההתפתחויות הבקר למחרת. תקיפת אנשי המשט היא בלתי נמנעת. חששו היה לגורל החיילים הישראלים.
זה שאירועים כאלה אינם חכמים ובודאי לא מצטלמים טוב, כמו שחשש דרור רפאל, זה ברור גם לנציגים היותר נחושים ונוקשים של השיח הבטחונסיטי. אבל מבחינתם אין ברירה. חייבים להמשיך ולהלחם בכל מי שמנסה לאתגר את הסדר הישראלי, שכולל מצור על עזה כחלק ממדיניות הגנה, גם אם זו אינה ברת קיום לאורך זמן ובטח ובטח שלא מספקת הגנה לישראל. צריך להקשיב לטון ולתוכן של דברי הסטיריקאנים כנציגים לא מוצהרים של הקול השמאל-ציוני בישראל, כדי לעמוד על המלכודת של הסדר הישראלי הנוכחי: הוא מאיים להפיל את ישראל לתהום, אולם נתפס יחד עם זאת כחסר אלטרנטיבה. מה הפלא שגם שי ודרור בורחים לא-פוליטי. שם הם יכולים להשתחרר מצרור הצרות שנפלו על ישראל, ולא בגללה.
זה כמובן לא מנע את התפרצות הפוליטיות ממש אל תוך התוכנית שלהם ביום שלמחרת. למי שיש עוד כח, מוזמן לקרוא את המשך הדיאלוג, כפי שנקלט ממש בעת התרחשות הדברים בלב ים, ביום ה .31.5:
ממש בשידור חי קולטים שי ודרור את ההתפתחות בשטח…
דרור די בעצבים:
“למה לסבך כל דבר? למה הדבר הכי פשוט להגיד לספינה זוזי ימינה.. בסוף מסתיים עם הרוגים? למה?
למה לא להגיד לספינות האלה תכנסו, תכניסו את האוכל ותלכו מפה? למה אנחנו מסתבכים?
עכשיו זו פרשה שאין לה סוף. אין לה סוף!”
שי:
“אין לה סוף? יש לה סוף טוב מאד. הסוף הוא שכשר ההרתעה שלנו יחזור, ויפסיקו חוכא ואיטוללה מאיתנו.”
דרור:
“אתה לא ידוע על מה אתה מדבר.”
שי:
“אני לא יודע?”
דרור:
“אתה לא יודע במה אנחנו מסתבים עכשיו!”
שי:
“במה אנחנו מסתבכים? אפא עם מי אנחנו מסתבכים?”
דרור מתעקש:
“אנחנו מסתבכים!”
שי:
“עם מי?”
דרור:
“עם כל העולם!”
שי מכניס ביטוי שמסביר את מקורות המדיניות הבטחונית הישראלית:
“איזה שטויות, די עם הפחדנות היהודית הזו…”
דרור:
“מה זה קשור לפחדנות?”
שי מתעקש על ההגיון שבפשיטה על המשט:
“יש איזה מדינה בעולם שהיתה מרשה להכנס נגד החוק שלה?”
דרור מבקש להציג גבולות:
“היא לא נכנסת למדינה שלך.”
גם שי עושה זאת:
“יאלה… זה נמצא תחת שלטון בטחוני שלי.”
דרור מפרשן כבר את משמעות הפשיטה בזעם ביאוש:
“אנחנו נופלים לכל פח שטומנים לנו”.
שי אף הוא בזעם:
“משיב די, די, דייייייי, עם השנאה העצמית הזו.”
דרור:
“אני אומר את זה מאהבה עצמית. במקום להתנהג בחכמה אנחנו נופלים בפח.”
שי: “הם (בהדגשה) נפלו בפח…הנה תראה הם מרביצים לחיילים, בבקשה, הנה התמונות..תסתכל עם מוטות ברזל הם מכים בחיילים. אולי שהחיילים יקפצו למים וישחו משם.”
פה הם מקשיבים לטלויזיה.. שם משדרים על הנעשה..
שי ממשיך להצדיק את הנעשה מולו: “הנה תפסו אותם, יופי, אנרכיסטים, יש שמה אנשי טרור על הספינות האלה.
…הרוגים מקרב המחבלים האלה… שני הרוגים וחמישים פצועים. כולם לא מכוחותינו..”
דרור מבקש לסגת מהנושא: “בו נפתח (בתוכנית) כרגיל, עזוב אותך משטויות…בוא בוא נתעסק בשלנו,
אוקי?”
אפילו בתוכנית המדוברת הנושא שב וחוזר ומלווה אותה ואפילו אילץ את השניים לסיימה קדם למתוכנן.
אלא שבריחה מהפוליטי, “כי באמת אין מה לעשות” – כמו שאפשר להאמין לדרור אחרי דיאלוג זה עם חברו העקשן ובמיוחד לנוכח ההתפתחויות שאישרו את חששו – היא אופיינית לזרם הרעיוני של השמאל הציוני “הפרגמטי”, זה שאולי בפוטנציה כן יכול לתמוך בדרך של פשרות גם במדיניות הביטחונית של ישראל כלפי הפלסטינים. משום שכפי שהדיאלוג הזה מציג עומד זרם זה כמעט חסר אונים מול השיח הבטחונסטי השליט. השיח הבטחוניסיטי, שליט משום שהוא מיוצג במידה זו או אחרת על ידי כל הזרמים הציוניים גם בשמאל וגם בימין– כולל את “תומכי הפשרות המסוימות” עם הפלסטינים. זה הרי כוחו.
שכן מה שדרור (כמייצג הזרם המעשי פה) אולי לא מבין זה שמדיניות המצור על עזה היא המשך “הגיוני” של המדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים ממש מאז הקמתה. זו מדיניות של הבטחת העליונות הצבאית של ישראל על הקולקטיב האחר שחי בדיוק על אותה אדמה שעליה מבקשת הציונות לממש את יעדיה. על מנת להבטיח מימוש זה. אם מתעקשים להמשיך ולתפוס את הפלסטיני כאויב ומסרבים להכיר בהיותו קורבן של הציונות, אזי אפשר להבין את השתלטות השיח הביטחוניסטי, שמגלם יותר מכל את הדחקת הפלסיטיני כקורבן אפילו יותר משיח המתנחלים.
זה בדיוק העניין המרתק בדיאלוג של צמד הסטיריקנים: בהקשר של עזה הם חלוקים ביניהם בשאלה האם הפלסטיני הוא אויב או קורבן.. הדעה של שי היא די ברורה, זו של דרור היא המתעניינת: האם הוא מסוגל ללכת עד הסוף ולהכיר בהיות עזה הנצורה כקורבן של ישראל? האם הזרם הציוני המעשי מסוגל להכיר באמת בעוול שנעשה לפלסטינים? אם כן, אסור לו לברוח מהפוליטי, הוא חייב להתעקש להפוך את הבעיה הפלסטינית מבעיה ביטחונית לבעיה פוליטית.


