רגע אחרי שעמי איילון הודיע שאת התיק הכלכלי הבכיר הוא מבטיח לברוורמן, שלי יחימוביץ` קופצת מהאוניה הטובעת ובצדק. סקר שהתפרסם אתמול הראה שהעבודה בראשות ברק מקבלת רק 16 מנדטים וזה מותיר את שלי יחימוביץ` מחוץ לכנסת. יתכן שהיא צפתה שתיוותר מחוץ לכנסת גם ברשימה של איילון.
הטראגי בסיפור הוא השמחה שהוא מסב לירון זליכה , החשב הכללי באוצר, שהיה תחת מתקפה ישירה ושיטתית במהלך התקופה בה שלי יחימוביץ` עבדה על חשיפת חלקו בעידוד מכרזי ההפסד. שמחה רבה נגרמת גם לקובי הבר, הממונה על אגף התקציבים באוצר, חבר ועדת שוחט שלא צריך שיסתובבו לו בין הרגליים ויבקרו את משרד האוצר. מה שהוא צריך זה שקט שיאפשר לו להמשיך ולהעמיד פני מעוניין בפתרון בעיית `בריחת המוחות` מהאקדמיה בשעה שהכל יודעים שכשהיתה לו הזדמנות לצמצם את הבעיה בעזרת עשרה מיליון שקל בלבד – יוזמה של אופיר פינס בזמנו כשהיה שר המדע יחד עם פרופ. מינה טייכמן – הוא כמובן סילק את ההזדמנות מעל פניו משום ש”בריחת מוחות” מעניינת אותו כשלג דאשתקד.
אין היום אחד במערכת הפוליטית שלא מבין את הרודנות של אגף התקציבים והחשב הכללי באוצר, בוודאי לא מי שקראו את הדו”ח המעולה של אבי בן בסט ומומי דהן שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה. הנה ציטוט מדהים של שוחט שהם מציגים בתחילת הדו”ח:
הפעם איני יכול לומר שאינני מדבר מתוך ניסיון, כי ב-15 השנים האחרונות הגשתי תקציב שש שנים, שנתיים כיהנתי כיו”ר ועדת התקציב והעברתי תקציב שהגישו שרי אוצר אחרים, ושבע שנים הייתי חבר בוועדת הכספים בתפקיד זה או אחר. אני מכיר היטב את הפרוצדורות ואת התרגילים, ואיך נעשה הדבר, ומה מידת המעורבות של הממשלה ושריה בתקציב, ואיזה משקל אמיתי צריך לתת לעניין הזה. הוא הדין במשקל של הכנסת במה שקורה אצלינו. בסיכומו של יום אני שוקל אילו כלים התפתחו, על כל חסרונותיהם. החיסרון העיקרי הוא הריכוזיות הגדולה מאד של האוצר. האוצר הוא ריכוזי מאד; הוא הגוף המחליט באופן מעשי. דיוני הממשלה הם בדרך כלל בשוליים של השוליים, וכך גם דיוני הכנסת. מעולם לא היה תקציב ששונה באופן אמיתי – לא בממשלה ולא בכנסת. ומה שמגיע ממשרד האוצר, בידיעה ובדרך כלל גם בהסכמה של ראש הממשלה, זה מה שמובא, וזה גוף שמייצר. הוא יצרן התקציב. הוא מכניס לתוך ההצעה גם אידאולוגיה, גם רפורמות, אבל בעיקר את הדומיננטיות ואת האגרסיביות שיש לאגף התקציבים כלפי כלל המערכת (בן בסט ודהן, 2006:30).
בעוד שחברי כנסת רבים מבינים את האגרסיביות הדיקטטורית בדרך פעולתו של משרד האוצר, את ריכוזיותו ואת הצורה שבה הוא משתלט על נדבך אחר נדבך של המדיניות הציבורית בישראל, שלי יחימוביץ` נדירה במחוייבותה למאבק ישיר באנשיו תוך מאמץ לחשוף את האנטי דמוקרטיות בדרך פעולתם ואת הסכנה הנשקפת מהם לכל הישג של המערכת הפוליטית אי פעם. אני לא יודעת להצביע על עוד מישהו שכמוה לקח על עצמו את המאבק החשוב הזה, בעיני, כמובן, החשוב ביותר. בהיעדר די שותפים למאבקה, המאבק באוצר לא היה נחוש מספיק והעובדה היא שועדת שוחט לא פוזרה וזה המקום להזכיר שיולי תמיר, תומכת אחרת של הרוח הסוציאל דמוקרטית שעמיר פרץ הביא איתו, לא שותפה להבנה של שלי יחימוביץ ולא לקחה על עצמה מאבק באוצר: נכנעה לתכתיביו בכל ענייני משרדה. שתי נשים, פמיניסטיות ומחויבות למדיניות ציבורית חברתית, מלאות כוונות טובות, הביא עמו עמיר פרץ בהפיחו תקווה של התנגדות משמעותית בתוך המערכת הפוליטית. שתי נשים מעולות שהובסו על-ידי הגברים הנאו-ליברלים היושבים באוצר כאילו ישבו בתא טייס סודי ממנו הם משחררים פצצות על החברה הישראלית בחרות שאין לה שיעור. מעניין מה צריך לקרות כדי שנראה ביקורת ציבורית נמרצת יותר על האנטי-דמוקרטיה המסוכנת הזו.