• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שנה למותו של דודי, הרהורים

מאיר בביוף

היה פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית

מלאה שנה למותו של חברנו דודי מחלב ז”ל. את דודי הכרתי לקראת שלהי שנות ה-70 של המאה ה-20. הייתי נתקל בו בכנסים, הפגנות או בבית קפה טעמון, שם מצאו לעצמם אנשים כמונו מקלט מפניי הלאומנות וצרות האופקים של הישראליות הממוצעת. בתקופה ההיא דודי ואני עדיין לא היינו חברים. הוא ישב עם חבריו ואני עם חבריי. בקושי היינו אומרים שלום. כך זה נמשך עד קיץ 84, שבועות אחדים לפני הבחירות לכנסת ה-11. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ישבתי באחת הקומות הגבוהות של מגדל העיר בירושלים, שם היה מטה הבחירות של לובה אליאב . התנדבתי לסייע לו,  כי המועמד מס. 2 ברשימתו היה פרופ` דוד אוחנה דהיום, וחשבתי אז שראוי ורצוי     שאנשים כמותו ( אנשי אקדמיה מהפריפריה ) יכהנו בכנסת . לפתע, נכנס בסערה דודי, ובלי כל הקדמה שאל איך אפשר לעזור. הרשימה של לובה אליאב ( ששמה אפילו לא זכור לי ) לא עברה את אחוז החסימה, אך מאותו היום דודי ואני הפכנו לחברים קרובים וכמובן שהעניין המזרחי עמד במרכז הדיונים  והויכוחים שלנו. דודי היה “בוגר” קמפו”ס, תנועה סטודנטיאלית יהודית-ערבית, ואילו אני הייתי פעיל לשעבר בתנועת “מוקד”, שנציגה בכנסת היה מאיר פעיל . בשתי התנועות נותני הטון, איך לא, היו אשכנזים, וכשדודי ואני קבענו לעצמנו את סדר-היום וסדר העדיפויות שלנו, ומיום ליום גילינו, לשמחתנו, שיש עוד מזרחים רבים השותפים לתחושות ולמחשבות שלנו, היה ברי לנו שאנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

השתתפנו במחאות ובהפגנות נגד כהניזם ולאומנות יהודית ששילחה את חיציה המורעלים כלפי הערבים וככל שייצוגם של המזרחים היה גבוה יותר באירועים מעין אלה כך גבהה רוחו של דודי. במיוחד זכור לי היום בו הלכנו להפגין נגד התנכלותם של כהניסטים חרדים כלפי שלוש סטודנטיות  ערביות ששכרו בשותפות דירה במוסררה בי-ם ואותם כהניסטים שרפו את דירתן.  “תראה כמה מזרחים מפגינים “, אמר דודי בפנים קורנות . “אני, אתה, מאיר בוזגלו, ותראה עוד כמה”. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

בין לבין, דודי נסע לארה”ב בסוף שנות ה-80, לצורך לימודיו. את מסיבת הפרידה מהארץ הוא עשה בביתו של ד”ר מאיר בוזגלו, כשהוא שופע עליצות ואופטימיות. מותו של אביו קטע את לימודיו והוא שב ארצה, קצת יותר מוטרד, קצת פחות  אופטימי. אולם ההתעוררות המזרחית, באקדמיה ומחוצה לה הפיחו בו תקוות כמו בכולנו. הימים ימי דרעי העליזים לצד היעלבויותיו המניפולטיביות של דוד לוי, ואיומיו להקים מפלגה נפרדת מהליכוד, דבר שעורר תקוות בלב כולנו ( אולי האיש השתנה, חשבנו )  וכבר הפשלנו שרוולים לקראת “הדבר הבא”, כשחזר הנעלב אל חיקה החם של ה”ממלכתיות”. אלא שמעז יצא מתוק וכל מפשילי השרוולים התארגנו לתלכיד, שנקרא אז ישראל 96, הגלגול הראשון של הקשת הדמוקרטית המזרחית. השנים הראשונות היו שנים של תחושה של עשיית היסטוריה מהפכנית, של אפשרות לשינוי סטרוקטורלי בחברה. היו לי מספר חילוקי דעות עם דודי, אך רובם היו טקטיים. המחלוקת העקרונית איתו – ולא רק איתו – הייתה בשאלת ש”ס, יותר נכון שאלת אריה דרעי.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

לא הייתי מאושר, בלשון המעטה, מכמה עמדות  של דרעי, ובמרכזן נושא הדיור הציבורי, אך דבקתי בעמדה הבלתי מתפשרת, שדרעי חזק פירושו קשת חזקה, וזאת בהכירי את המכניזמים האינטרסנטיים והנפשיים של ההגמוניה האשכנזית, שאינם מסובכים במיוחד להבנה. הממסד ראה בש”ס של דרעי – בצדק רב מבחינתו – סכנה קיומית לעצמו. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שבשדה הפוליטי מתקיימת לה מפלגה מזרחית שבראשה עומד מנהיג כריזמטי, שקושר בין הגזענות כלפי מזרחים והאתוס הציוני. ולא רק זאת, גם מדיניותו כלפי ערביי ישראל כשר פנים הייתה האמפתית ביותר בתולדות המדינה, ויעידו על כך גלי התמיכה האמיתית להם זכה מערביי ישראל. הצירוף של מזרחי כריזמטי + לא ציוני + לא שונא ערבים + ממגנט אלקטורט מזרחי עצום, היווה  תשלובת קטלנית ובלתי נסבלת עבור הממסד, שהחליט לחסל אותו באמצעי הנצחי והיעיל שלו – מערכת המשפט.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

ערב כליאתו, כאשר ביקש דרעי תמיכה מהקשת, נדחתה בקשתו, ועד לרגע זה אין לי צל של ספק שהיה זה משגה פטאלי, משום שאם היא הייתה תומכת בדרעי היא הייתה משדרת לאוכלוסיית ש”ס שאינה מנוכרת לתחושת הכאב שלה, ולממסד היא הייתה מעבירה מסר ברור של אופוזיציה “לא נחמדה”, דבר שהיה גורר “חיזורים” מצדו, שבצידם תמיכות כספיות עבור מטרות חינוכיות, שיכון וחלוקה צודקת של משאבים – כל זאת כדי לשסות את הקשת בש”ס, ובדיוק במתח הזה ניתן היה, לשם שינוי, לעשות לממסד מניפולציה. תובנה זו התחזקה אצלי בסוף שנות ה-90, עת התקיים בקיבוץ הראל יום-עיון של הקשת. כשיצאתי לעשן בדשא ניגש אלי איזה “מלח הארץ” אחד  והציג את עצמו. לאחר שניה וחצי של סמול-טוק הוא תבע ממני, ובאמצעותי גם מחבריי, “להיכנס” בש”ס. “מדוע אני צריך לעשות עבורך את העבודה? מדוע שלא תעשה את זה בעצמך?” שאלתי. “כי אתם יכולים לעשות זאת יותר ביעילות, אתם מכירים אותם טוב יותר”, סיכם מלח הארץ. תשובתי הייתה: עכשיו שכנעת אותי סופית להצביע ש”ס. האיש נמלט מייד, ושמו, לכל המעוניין, שי חולדאי. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

היעלמותו של דרעי מהשדה הפוליטי גלגלה את ש”ס למנהיגותו הרופסת של מזרחי חלש, לאומן ואוויל. היחלשות זו החלישה, באופן בלתי נמנע, גם את הקשת, ולממסד יש עדנה. לא שאני טוען שגורלו של דרעי היה שונה אילו היה זוכה לתמיכת הקשת, אך בסיטואציה שכזאת היא הייתה יכולה לסמן את עצמה, קודם כל, כבעלת הברית של הפרולטריון המזרחי, ולכך הייתה משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר ל”צדק החלוקתי” הערטילאי והאנמי .<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

התקוות שתלה דודי, ואיתו כולנו, בשינוי מבני בחברה טרם התגשמו, אך בוא תבואנה, ויש לראות במשגים, אפילו פטאליים, כחלק משכר לימוד הכרחי בחייה של תנועה נטולת נסיון פוליטי, שחששה מהשימוש שדרעי עלול לעשות בה, אך התעלמה מהאפשרות שגם היא יכולה להשתמש בו כדי לקדם את מטרותיה. בכל השנים הארוכות שהכרתי את דודי היה בו תום נעורים, חף מכל כוונה רעה. הוויכוחים הלוהטים על הנושאים הפוליטיים והרעיוניים, גם כשהגיעו לנקודת רתיחה, היו אצלו תמיד לשם שמים. מעולם לא הייתה בו כוונה נסתרת להפקת תועלת אישית מפעילותו הפוליטית, ופעמים אחדות אמרתי לו שזה לא יהיה פשע  אם פה ושם הוא יממש דברים גם למען עצמו, אך הוא היה בשלו.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

דודי היה מהמזרחים של הדור הישן (ואני אומר זאת רק במובן הטוב של המילה), שאת כוונותיו הטהורות השליך גם על אנשים שכוונותיהם ומעשיהם היו הפוכים לשלו. אחד מהם, פרופסור ידוע וחתן פרס ישראל, שאותו הכרתי בתקופת פעילותי במוקד, לא היה בדיוק מחסידי המאבק המזרחי (בשיא העדינות), אך כמו כל מפא”יניק סתגלן “שינה” את טעמו כעבור שנים. באותה נקודת זמן דודי התיידד עמו ואהב אותו אהבת נפש, כמו שהוא ידע. כמה וכמה פעמים כמעט התפתיתי לספר לדודי מי הוא האיש האמיתי המסתתר מאחורי המסכה, אך לבי לא נתן לי לגרום לו מפח-נפש שכזה. תום הלב הרומנטי שהיה לדודי הוא סימבולי לדור המזרחים שגדל בארץ ונתן אמון כמעט מוחלט בדור “הקולט”, שלא היסס למעול בו ע”י מניפולציות וזריעת אינטריגות, וההתלבטות הגדולה היא האם להילחם ב”קולטים” בכלים שלהם – וכך לרשת את תכונותיהם השליליות בעינינו – או להמשיך עם תום הלב, שנוצל לרעה גם בהמשך. יש שילכו לכאן ויש שילכו לשם. אצל דודי לא הייתה שום התלבטות, הוא הלך עד הסוף עם האמת ותום נעוריו. יהי זכרו ברוך.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>

כנראה שיעניין אותך גם: