• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שפה שהיא אלטרנטיבה מבית

על מנת לדבר שפה מזרחית ולהמשיך וליצור אותה נדרש נתיב של לימוד של מה שהודר והיזכרות במה שהושכח. בתהליך הלימוד, ניגע בלב, שקירותיו מחופים בכאב

בשבוע החולף שיתפו אותי שלושה אנשים בכאבם – כאב אחד.

תחילה המליצה לי עיתונאית בשיחת טלפון על סדנת כתיבה שבה השתתפה. אנחנו לא מכירות, אבל משם המשפחה שלה ניכר שהיא מזרחית. במהלך השיחה שאלתי אותה אם ראתה את סדרת הטלוויזיה של אמנון לוי, “השד העדתי”. היא ענתה שלא. שזה כואב מדי. כואב להיפגש פנים אל פנים עם “העניין המזרחי”.

בחורה צעירה, בסוף שנות העשרים לחייה, באמתחתה תואר ראשון וקריירה עיתונאית, מספרת על הכאב המזרחי שלה. היא עוד לא פירקה אותו לגורמים, עוד לא התבוננה בו על מנת להבינו, עוד לא פתחה את שק תפוחי האדמה הלוהטים.

זמן לא רב אחר כך, חבר למחלקה ואני ישבנו בעבודה וניסינו להבין מה מקור הבאג ולמה נטענו רשומות כפולות לבסיס הנתונים. הוא התענג על עוגיות מעמול שהביא עמו מחדר האוכל:

– אין כמו המעמול של סבתא שלי.
– סבתא שלך מכינה מעמול? היא לא רומניה?
– היא כן, אבל יש לי עוד סבתא.
– מה המוצא שלה?
– היא עיראקית, אבל ששש, אל תגלי.
– אמרת שאתה ממוצא רומני…
– אני מעדיף שלא תדברי על זה בבקשה. אני מעדיף שלא ידעו על החצי הזה שלי.

בחור כבן 30 , חכם, מצליח, נאה. אחרי היכרות של כמה חודשים, מספר לי בסוד שהוא חצי מזרחי. הניסיון שלי להרגיעו עלה בתוהו, הוא לא רוצה שהדבר ייוודע.

כעבור ימים אחדים, דנתי עם חברה בהקמת קבוצת לימוד העוסקת בחכמת רבני ארצות האיסלאם. ברגע של גילוי לב היא סיפרה לי שפעם התראיינה לתפקיד ניהולי והמראיינת היתה אשה ערבייה (דבר נדיר כשלעצמו). במהלך הראיון, כששאלה אותה המראיינת איך תתמודד עם יצוג של שכבות מוחלשות, היא, המרואיינת, פרצה בבכי.

זה מעולם לא קרה לה לפני כן בראיון עבודה. הפעם הזו היתה נגיעה בכאב בזמן שלא ציפתה לו.

מבט שאומר - איזה מבטא של מרוקאי כבד. מבט שאומר - יש לך צחוק של בחורה קלת דעת, לא רצינית. מבט שלא רואה אותי. צילום: חביבה פדיה
מבט שאומר – איזה מבטא של מרוקאי כבד. מבט שאומר – יש לך צחוק של בחורה קלת דעת, לא רצינית. מבט שלא רואה אותי. צילום: חביבה פדיה

שלושה אנשים אלה, או מדויק יותר, ארבעתנו, לרבות אותי, שכאבי כרוך בכאבם, לא ממוקמים בשוליים; אנו שייכים “למעמד הבינוני”, עומדים בתו התקן התרבותי/השכלתי/תעסוקתי. על פניו, הכל כשורה. אך בתוכנו – כילדים חסרי מגן, קיים הכאב. כאב של אנשים שהוטח בהם המבט הלבן.

ארבעתנו מכירים את המבט האדנותי. מהגברת הנכונה בתור בדואר, מהמורה לאזרחות או מההורים של החברה הכי טובה. המבט שדואג למקם אותנו נמוך. המבט שאומר שהגעתי מתרבות נחשלת, מבט שאומר שהתכונה הבולטת אצל אמא שלי היא טיב הקוסקוס שהיא מכינה, מבט שאומר – תגידי תודה שבזכותנו אבא שלך למד באוניברסיטה, איפה הוא היה היום אילולא אנחנו אפשרנו לו להתפתח. מבט שאומר אתם עצלנים מטבעכם, זה קשור לתרבות הערבית שחייתם בתוכה. מבט שאומר איזו מוזיקה נחותה אתם אוהבים לשמוע. מבט שאומר – איזה מבטא של מרוקאי כבד. מבט שאומר – יש לך צחוק של בחורה קלת דעת, לא רצינית. מבט שלא רואה אותי.

וכעת, לאחר שהתייגענו להיות חלק מהקהילה שנתנה בנו את המבט הלבן שלה, אנו מוצבים בחזית הכאב. אנו, בני הדור השלישי המצויים בסבך של זהויות. אנו, כפי שכותב החוקר דויד הולינגר, “חברים בעת ובעונה אחת בכמה קהילות שונות”. אנו, מזרחים שרכשנו את השפה האשכנזית, אך עדיין מבינים את השפה המזרחית. מבינים, מזהים ומפענחים אותה, אך רבים מאיתנו לא דוברים ולא יוצרים אותה, היא כבר לא שגורה בפינו.

על מנת לדבר שפה מזרחית ולהמשיך וליצור אותה נדרש נתיב של לימוד של מה שהודר והיזכרות במה שהושכח. שפה שהיא אלטרנטיבה מבית. בתהליך הלימוד, ניגע בלב, שקירותיו מחופים בכאב. דרכו נוכל להבין את זהותנו, על רקע הנישול האישי והתרבותי. נדובב את הורינו לספר לנו מזכרונם, נתקרב לדמות הילדות שלנו ונאמץ אותה. נחקור את המזרחיות שלנו. נשתה מהמעיין העצום והרלוונטי של מורשת חכמינו, ניצור רצף של לימוד, החייאה והמשך יצירה של שפה, נבסס את הקרקע עליה אנו עומדים כשווה ואוטונומית.

רונית מטלון כתבה: “מאבק חברתי תרבותי תובע הכרה חזקה של ערך עצמי, גיבורים הוא תובע, סמלים, טקסים וגם מדליות.” נדמה לי שעל מנת להגיע להכרה זו, במקביל לתביעה הכרחית לתיקון במישור הפוליטי-חברתי, עלינו להמשיך וליצור שפה מזרחית ישראלית.

כנראה שיעניין אותך גם: