תינוק דווקא כן הורגים פעמיים

את שלושת השבועות האחרונים ביליתי למרבה השמחה בסמוך לעשירון העליון בכפר צרפתי. הגעתי לשם רבע שעה לפני תחילת משחק הגמר של המונדיאל, אחרי הרבה קילומטרים ואוהדים צרפתיים נלהבים ולמחרת כל מה שענין אותי לדעת הוא “מה אמר מטראצי לזידאן”, מה שגרם לי לקנות במשך יומיים לא רק בגטים אלא גם את העיתון המקומי “לה דופין” (הסליחה עם הקוראים על כך שאין קישור, אבל נראה לי שתתגברו). אחרי יומיים התקשרה הבת הגדולה שלי ,סיפרה על מה שקורה בישראל והתחילה להתלבט אם לממש את כרטיס הטיסה שלה ו”להגיע לאיזור”. מכיוון שיש לי אחריות שילוחית לפחות לגבי הילדים שלי, לא היתה ברירה אלא לשחזר קצת יותר את הידע שלי בצרפתית ולהגיע לחדשות החוץ בעמוד 32. אחרי יומיים נשברתי וקניתי בסופרמרקט הגדול את האינטרנשיונל הרלד טריביון הראשון שמצאתי. שם אפשר היה לקרוא מידע רב על המתרחש במזרח התיכון.

לשם כך נאלצתי לצלוח תמונה על עמוד שלם של שני חיילים נחושים באפלולית הפרסומת, שהתגלתה כפרסומת לחברת נורת`רופ גרומן. זוהי חברה שלדבריה מציידת את העולם בטכנולוגיות מתקדמות ויש לה נסיון בכל תחום של נשק מודרני. החלטתי בכל זאת השנה לא לקנות מהם נשק, למרות ואולי דוקא, בגלל שהם “מגידירים את העתיד” כפי שכתוב תחת הלוגו שלהם (לפמיניסטיות ישראליות שמעוניינות בכל זאת לקנות משהו קטן הביתה, הנה קישור.  וכך יכולתי לקרוא ניתוחים מאלפים, אפילו כמה מאמרים שנכתבו על ידי ישראלים ממש, עוד לפני שהגעתי לפרסומת כפולת העמודים של אירבוס (שגם היא לא רלוונטית לגבי, כיוון שכישראלית אני מחוייבת לקנות בואינג מהאמריקנים).

הניתוחים, גם הטובים שבהם מבוססים לא פעם על הנחות ואמירות חוזרות, שנהיו כבר לאמת מוצקה. כמו למשל, במאמר של ניקולס כריסטוף (בתרגום חופשי שלי, אין קישור כיון שהקריאה דורשת מנוי) שנקרא “להזין את האויב”, והפיסקה הפותחת שלו מצויידת במשפט האלמותי הבא: “ערבים חסרי סבלנות גיבו אלימות ועל ידי כך העלו את אריאל שרון ועכשיו את אהוד אולמרט לשלטון, ובו בזמן עשו דיסקרדיטיזציה ליונים הישראליות”. אז אם אני מבינה נכון, העיתון שנותן במה לקול הזה, מגיע מארה”ב, שהיא לא רק יצרנית נשק וידידתה הגדולה של ישראל, אלא גם המדינה שהעניקה לעולם מוסדות רבים שמבוססים על סבלנות, כמו מקדונלד (המזין הלאומי של הלקוח שעיתותיו פנויות בידיו) או וול-מארט (מיועד לעובדים עם סבלנות רבה). אני מדמיינת למול עיני את עורך העיתון במשמרת לילה, מבקש מהמזכירה לשלוח את איש השליחויות של המערכת, שיביא לו איזה טאקו-שמאקו ומשאיר את המשפט הזה בלי למצמץ, כי הרי “ערבים” שלקח להם יותר מעשרים שנה תחת כיבוש ישראלי לפצוח באינתיפדה הם “חסרי סבלנות” (לקוראינו הצעירים נזכיר: הפלסטינים זרקו אבנים ובקבוקי תבערה, וזרקו דגלי אש”פ מחוברים לחוט שבקצהו אבן כדי שיתפס בחוטי חשמל. אם היה להם מזל הם לא נתפסו ואם לעובר אורח מקומי היה מזל, חיילי הצבא הישראלי לא היו מכריחים אותו להוריד את הדגל ולהיחרך מהתחשמלות. כן , ילדים, אלו היו המאבקים המזויינים פעם בפלסטינה). והפלסטינים הללו שלא מסוגלים לדחות סיפוקים הם אלו שהעלו את שרון ואולמרט לשלטון. לא הישראלים הרבים שהצביעו להם, אלא הפלסטינים שאין להם בכלל זכות הצבעה. הישראלים לא היו יכולים להגיב אחרת ממה שהגיבו, כאילו המדובר ב”סליחה, אבל היינו מוכרחים 2″.

אחרי יומיים עם האינטרנשיונל הרלד טריביון הוצאתי את כל הסכום שהקצבתי לעצמי לביזבוזים על נשק ב-2006 והחלטתי לעבור לעיתונות בגרמנית. חברים גרמניים שהצטרפו לחופשה הגיעו עם ה-SZ (העיתון היומי עם התפוצה הגדולה ביותר בז`אנר. שמאלני ליברלי) וגיסתי הגיעה משוויץ וה-FAZ בידה (שמרני ויותר ימני). הצלחתי ללמוד מהעיתונים הללו לא מעט, במיוחד מכיוון שיש לי ידע מוקדם בנושא ויכולתי להשלים פערים. בסופר הגדול הצלחתי למצוא גם את ה-ZEIT שהוא שבועון, שנראה כמו הוצאה שבועית של “הארץ”.

משתמה חופשתי הגעתי גם למחוזות האינטרנט בעברית ונוכחתי לדעת עד כמה נפוצה בישראל הדעה לגבי “חוסר האיזון” באשר לדיווחים על הנעשה באיזור בעיתונות באירופה. מכיוון שאני לא מבינה מספיק טוב את המעט שאני יכולה לקרוא (בלב) בצרפתית יכולת השיפוט שלי לגבי ה”לה-מונד” וה”ליברסיון” מוגבלת. אבל קשה לי להאמין שתיתכן עיתונות יותר אוהדת לישראל מזו שיוצאת לאור בגרמניה. אפילו לא באיי מיקרונזיה.

העיתונות הגרמנית

הגדיל לעשות ה”צייט”. בשבוע הראשון לאחר פרוץ המלחמה, כשראיתי אותו בדוכן העיתונים, חשבתי שמדובר בעמוד האחרון של “ידיעות” או “מעריב” בגירסה למגזר החרד”לי. פעם נהגו העורכים של עיתוני המדינה הללו להכניס, בעמוד האחורי, ליד מזג האויר ומודעות פורנוגרפיה שונות, תמונה פורנוגרפית בסגנון עדות הציונים. בדרך כלל היה יוצא הצלם החרוץ ליחידת נופש צה”לית ו”עדשתו היתה קולטת” את “ימית, שבימים רגילים היא פקידה פלוגתית בצנחנים והיום יכולה לשם שינוי להילחם בחום הגדול על ידי שכשוך במי הים התיכון”. ימית היתה לבושה בבגד ים זערורי ונראתה מאוד מאושרת. (כל כך מאושרת,עד שגם אני כמו רבות מבנות דורי, התפתתי להאמין שאין הגשמה עצמית מספקת יותר מלהיות תואמת-ימית). אבל הימים הם ימי מלחמה וליטל של היום נראית כך, על חצי עמוד בתקריב מרגש. (זה המקום להזהיר את הקוראים עם הקיבה הרגישה, שמאשימים אותי במתן במה לפורנוגרפיה, (לא חייבים לפתוח את הקישור, התיאור המילולי כבר מגיע).

הכיתוב על יד פניה היפות והכואבות באיפוק מה, קצת מעל לדגל ישראל אומר: “מלחמה שאינה דומה לשום מלחמה אחרת” ובאותיות קטנות יותר “מעולם לא היתה ישראל בכזו סכנה. האם יש עוד דרך לצאת מזה? תשובות מאת יוזף יופה ויושקה פישר”. כלומר, אחרי שהצבא הישראלי הרס תשתיות בבירות בפרט ובלבנון בכלל, כשכבר ברור שיחס האזרחים ההרוגים הוא 1:10 (נכון לאז), מדפיס שבועון חשוב את התאומה של “הילד הבוכה” עם דגל ישראל בפייד-אאוט וכומתה של צנחן על הראש. עוד יותר דהויים ממנה ניתן לראות חיילים במדים ברקע. הכיתוב מתחת מספר שמדובר בהלויה של הרוג מקטיושה. אפשר להתווכח על מידת האנינות של התמונה, למרות שמזמן לא נפלו עיני על שילוב כל כך חסר טעם ומסוכן של קיטש ובורות (ככל הידוע לי ישראל היתה בסכנה רבה יותר במלחמת 48 ובמלחמת יום כיפור, ואין לי מושג איך אפשר להסיק על סכנה קיומית על בסיס של אפילו מאה אזרחים הרוגים, אבל אין לי סבא נאצי לכפר על חטאיו, אז אולי המידע שבידי לוקה בחסר). בכל מקרה: אם זו לא עיתונות פרו-ישראלית, כלומר שתומכת בעמדת הממשלה, שאם אני מבינה נכון את הלוך הרוחות היא גם עמדת הקונצנזוס החם,  אז אני לא יודעת למה מצפים במשרד ההסברה.

אחרי שבוע, העמוד הפותח כבר נראה ככה      

הכותרת מדברת על קריאת העזרה מבירות (שם גם נעשה התצלום) ותחת התמונה מופיע מאמר שכותרתו “מה שאסור לישראל”. אולי מישהו שם התחיל להבין ש”היהודי הטוב” לא מתנהג בדיוק לפי מה שמצפים ממנו. בימים האחרונים המגמה מתחילה בכל מקרה להשתנות. אחרי הועידה ברומא, זכו דבריו של חיים רמון, לקיתונות של רותחין. רמון הגדיר, ואיתו עמישראל, את כל האזרחים שלא עזבו את ביתם כטרוריסטים והכשיר את הסכין לשחיטת החזיר. היום כבר הופיע מאמר שחושף את הפיצויים שמחוץ להסכם השילומים, בין ישראל לגרמניה. הללו נעשים בצורה של חלקים ל”מרכבה”, כאלו שיש מסמכים שבהם ניתנות הוראות לא לשלוח את אלו שעליהם מוטבע AEG, אלא רק כאלו בלי הסמל.

דרכים לשיפור המצב

כדי לעזור מרחוק לממשלת ישראל במאמצי ההסברה שלה, מצורפים כמה רעיונות שגיבשתי בעקבות הסקירה העיתונאית האחרונה הזו. אולי החברה ממשרד ההסברה כבר יודעים, אבל למקרה שביבי לקח את כל היועצים יחד איתו, או שהם בדיוק בחופשה:

כל זמן שהישראלים עושים את עצמם מפגיזים אבל מה-זה-מתים-כבר-להפסקת-אש-ולסיגריה-שאחרי, הגרמנים לפחות קונים את זה (סבא נאצי וכל זה…), אבל אם רמון אומר שהממשלה הישראלית מפרשת את העובדה שהאירופאים לא ממש ממש מתעקשים על הפסקת אש, כמתן אור ירוק להמשך ההפצצות, זה מקשה עליהם יותר מדי. הם אפילו יודעים שרמון היה בשלום עכשיו או בשמיניה או בחוג הכפר הירוק או השד יודע איפה, אבל מתישהו זה לא מספיק. טעויות כמו ההפצצה בכפר קנא הן בעייתיות כי מדובר בהפגזה מרוכזת מדי, וכדאי לישראלים לחזור לגירסת ההילוך האיטי. למרות  שהצבא הישראלי הציג לעולם הוכחה משכנעת לכך ש:

 א. הם לא אלה שהרגו ילדים לבנוניים

                        ב.  רק המטוס והטייס המפציץ הם ישראלים, אבל החיזבאללה אשם

             ג. יש להם אפילו פליירים שמוכיחים שהפליטים הלבנונים שנקברו תחת ההריסות, התבקשו לעזוב את  דרום לבנון, ואם זה היה קורה בהודו הם היו שולחים אפילו צוות סיוע מנוסה.

אז למרות המאמצים הללו זה לא תמיד עובד. הזכרון של התצלומים שניסו לשכנע שבעירק יש נשק להשמדה המונית עוד חי, בייחוד מכיוון שהאירופאים התנגדו למלחמה הזו ויצאו צודקים. התמונות שהצבא הישראלי משחרר נראות די דומות וזה לא מגביר את האמון, אפילו לא של הגרמנים.

בנוסף, עם ההתמשכות בקרבות קשה להבדיל בתמונות שמתפרסמות בעיתונים בין הערבים הלבנונים לערבים מקרית שמונה, וכך יוצא שגם אם מדפיסים תמונה שצולמה בקרית-שמונה, הצופה, שלא תמיד טורח לקרוא את הכיתוב באותיות הקטנות שמתחת לתמונה עלול לחשוב שמדובר בכפר בדרום לבנון. אם התצלום מספיק רחוק, אפשר לראות שמדרום לגבול יושבים המצולמים במקלטים ואילו מצפון לו הם מכתתים רגליהם בין הריסות. אפשרות אחת היא לבקש מהסוכנויות לצלם יותר מרחוק.  האפשרות השניה היא לשלוח לתושבי הצפון הכלואים במקלטים ערכות גילוח וכיפות או ניידת חב”ד לחליפין (מה שטכנית אפשרי, כיוון שהתשתיות בישראל הן במצב טוב יחסית ללבנון) או לשלוח את ציפי לבני יותר להצטלם. הבלונד שלה עובר טוב מסך אירופאי.

מכיוון שקבוצת הביקורת של ניסוי העיתונות שלי כללה עיתון שוויצרי שיוצא בשפה הגרמנית, NZZ, וערוץ טלויזה שויצרי-דובר גרמנית, אפשר נכון לעכשיו לדבר על ממצאים שמעידים על משהו אופייני לגרמנים עצמם, בלתי תלוי בשפה. השוויצרים נטולי רגשות אשם (חשבונות בנק וכל זה…) ונייטרליים כתמיד (כנ”ל), מדווחים אפילו על  ביקורת של אולמרט על חוסר האיזון בדיווח התקשורתי מישראל ולבנון (בטח כשהוא היה סטודנט הוא רץ למרצה להתלונן שה”המבחן לא משקף”…)  והם לא מאוד חשובים בפוליטיקה העולמית. אבל גרמניה היא הבלם העיקרי באירופה למדיניות שפקידי ממשלה ישראליים מכנים “לא ידידותית לישראל”. ואם ישראל מצליחה לעבור את הסף הגבוה של הגרמנים, אז יש להסברה הישראלית עוד עבודה רבה. לא שזה משנה משהו מבחינה מעשית. כל זמן שלאמריקנים מתאים שהישראלים ילחמו בשבילם, האירופאים יכולים לשחק בועידות ואפשר אפילו לשלוח את קונדוליזה רייס לאיזו קפיצה קצרה לאירופה, וכל זמן שהישראלים משוכנעים שהם נלחמים על חייהם בשביל עצמם וששים אלי קרב, זה לא ממש משנה. אבל על הבסיס הזה אפשר לנסח יופי של תכנית עבודה שדורשת עוד כמה קציני עיתונות בגרמניה.

ואחרי שגם זה לא יעזור

ואחרי שיגמר ה”מבצע” הזה שאפילו לא הוגבל לארבעים קילומטר ולא לארבעים ושמונה שעות, ואחרי שהיכולת הצבאית של החיזבאללה תוכה ותיכתש ותטחן עד דק עד שאפילו לאהוד יערי יגמרו הפעלים, יקום ארגון עוד יותר קיצוני (שוב תזכורת לצעירים ולאמנזיים: חיזבאללה הוא אחת התוצאות של מלחמת לבנון מ-1982, שהתחילה כ”מבצע שלום הגליל” ומאז הכל שקט), שיגרום לכולם להתגעגע למתאבדים השיעים של אמל וללוחמי חיזבאללה ולכתוב שהיה ברור שמאה ושישים אלף הפליטים שהגיעו מלבנון לסוריה בימים האחרונים לא מעלים את “היציבות באיזור”, אחרי כל זה אולי מישהו מתשהו יבין איכשהו, שהבעיה אינה ב”הסברה” ושיש מציאות שאי אפשר להסביר, גם עם בלונד טבעי להמהדרין וגם אם הקהל מלא רגשי אשמה ומיוסר.

ואולי הישראלים יגמלו כבר מתסמונת הבריון השכונתי בגיל הרך ויבינו שאי אפשר גם לתת מכות לכולם וגם שיאהבו אותך.