תנו לחיות, וגם למזרחים, לחיות

אסתי אהרונוביץ כותבת במוסף “הארץ” השבוע על עלילות הווטרינר העירוני, אמנון אור, בטבריה. מהכותרת ניתן להבין שמדובר בעוד מקרה של התעללות קשה בבעלי חיים. אבל חלק נכבד בכתבה מתרכז דווקא בהתעללות הווטרינר בגברים ונשים שעבדו תחתיו. לפי העדויות מדובר ב”תולעים פוליטיות” בצבע חום (“כי נכנסת לתחת שלי ויצאת”), “שצריכים להיות תחת שלטון החיזבאללה”. מאחר ומדובר בסוג כזה של חיות, היה הווטרינר רודה בהם, “כי זו השיטה היחידה לשלוט בהם”. מה שמצחיק ומבחיל באותה מידה הוא שהעובדים/ות מואשמים בעיסוק בפוליטיקה (חברות בליכוד), בעוד שאמנון אור, האאוטסיידר האשכנזי כלשונו, לא נוגע בעיסוק החייתי הזה. הוא איש מקצוע מכובד, איש שייטת 13 מבנימינה, שמכיר את אולמרט עוד מהעממי. “מעולם לא התבטאתי בגזענות. אני כבר שנים בארץ, איך הפרימיטיבים האלה קוראים לי גזעני?” רוצה לומר, הייתי בטוח שכבר למדתי איך צריך לדבר אליהם.

עובדה ידועה היא שגזענות קשה אינה נחלתם הבלעדית של אשכנזים, אם כי הריח הספציפי העולה ממילותיו של הווט. די מוכר. אבל מה שגרם לי לתפוס את הראש, זו העובדה ששנים של תלונות חוזרות ונישנות מצד העובדים/ות לא הביאו לפיטוריו (לא חלילה עונש מאסר בפועל, בכל זאת…), אלא בעיקר תביעה משפטית ותיעוד על התעללות והריגת כלבים. עילה מוצדקת, כמובן. ועם זאת, מול חוסר האונים של העובדים/ות, בבחילה ובסרקזם קל צריך אולי לשאול כמה חיי כלב היו נחסכים אם האיש הזה היה נבעט בגלל גזענות? נראה לי הרבה.